קובי אלירז
קובי אלירזצילום: טובי שריד

מדינת ישראל היא כבר מזמן מעצמה ביטחונית אזורית. היא מעצמה מודיעינית, טכנולוגית, סייברית, פורצת דרך בתחום הבינה המלאכותית, הרפואה, המדע ועוד.

לעיתים תכופות עולה בידה לסכל מזימות ופעולות במרחקים לא נתפסים. ומנגד, היא לא מצליחה להעתיק שכונה בדואית בלתי חוקית קטנה שחונקת את כביש מספר 1, בנקודה האסטרטגית ביותר של החיבור בין ירושלים ובקעת הירדן וים המלח.

כבר לפני חמש שנים סיפק בג"ץ את ההיתר להעתקת השכונה, אבל המדינה עדיין מתמהמהת, והכישלון הזה הוא בלתי נתפס. המעצמה הישראלית הגדולה לא מסוגלת להכפיף את סמכותה בחאן אל אחמר. הכיצד?

נראה ששורש הכישלון נעוץ באופן שבו אנחנו משדרים לעולם על זכותנו בארץ הזו. כשמנקים את הרעשים ואת המילים היפות ובוחנים את המעשים, אנחנו נותרים עם מסר מהוסס. אויבינו השכנים, כמו ידידנו במערב, קולטים אותו, ממשיכים להסתער על השטח כמעט באין מפריע ומבקיעים מול שער ריק. גם כשהימין אוחז בהגאי השלטון ממשיכה לשלוט בכיפה קונספציית אוסלו שלפיה הרשות הפלסטינית היא קבלן הביטחון שלנו ועל כן אין להתגרות בה עם צעדי אכיפה מול השתוללות הבנייה הערבית הבלתי חוקית.

על רקע זה ניתן להבין מדוע חאן אל אחמר הפך לדגל. הוא נקודת השיא של המאבק על שטחי c ומולדתנו בכלל, גורלי אפילו יותר מהמאבק על הרפורמה במערכת המשפט. במבחן הזה, מתברר, אנחנו חלשים מאוד. חוסר משילותנו זועק לשמיים והנהגת ממשלת הימין מלא-מלא לא רוצה או לא מסוגלת לשנות את הקונספציה, גם היעדר של איזשהי ביקורת עניינית למהלך העכשווי מצד הגורמים ההתיישבותיים הרלוונטיים, כולל אלו שהמקבץ נמצא בגזרתם תמוה בלשון המעטה. אסור כי ההתיישבות תשדר חולשה ורפיסות בגלל שיקולים פוליטיים צרים.

פינוי המאחז הלא-חוקי מצריך עבודת הכנה רצינית בזירה הבינלאומית וגם הפעלת משקולות מול הרשות הפלסטינית. יותר מכל הוא תלוי בנכונות של הממשלה לשלם את המחירים הכרוכים בשינוי הקונספציה, הן מול הפלסטינים והן מול ידידותינו במערב. אבל לממשלה הזו, כמו קודמותיה, אין נכונות כזו. בקשות הדחייה החוזרות ונשנות מבג"ץ לעכב את הפינוי – מביכה. כשממשלות ישראל עוקרות את עמונה, מגרון ונתיב האבות, ואילו את חאן אל אחמר מותירין על כנו, עקרון השוויון בפני החוק נרמס. פעם אחר פעם דוחים את ההחלטה בתירוצים פאתטיים ותוך שימוש בצווי חיסיון מפוקפקים, בהיעדר יכולת לומר את האמת הכואבת: אנחנו מפחדים, בנוסף, לעת עתה, זמן לימוד יקר מבוזבז ברוב הנושאים החשובים להתיישבות ולמימוש המשילות, ובכדי לממשם יש להציב בתפקידי מפתח דמויות שיש ביכולתן להנהיג שינויים שיזכו ללגיטימציה ולהערכה מקצועית.

פרשת אל אחמר היא גם חומר למחשבה על מאזן הרווח וההפסד של המחנה הלאומי בעשור האחרון: חוק הלאום, שהצליח לעבור את כל משוכות החקיקה והמשפט, לעומת כישלון חוק ההסדרה שלא עמד במבחן בגץ; הקמת חוות המתיישבים ברחבי יהודה ושומרון, ששיפרו מאוד את המצב הציוני בשטח, למול ההשתלטות הפלסטינית. אפילו הקמת אביתר והותרת 80 המבנים שם על כנם. מכל אלה אפשר ללמוד שמדיניות הימין אינה תלושת מציאות, אך היא מצריכה מאמץ וסבלנות.

פריצות הדרך מתאפשרות אחרי שלב ההכרה במורכבות של המציאות, ובזכות ניצול הזדמנויות של רמת הקשב הבין לאומי המשתנה (והוא משתנה) וגם של בריתות פוליטיות שונות. חשוב מאוד להכין תוכניות מגירה בנות ביצוע במגוון תחומים, כדי לייצר מוכנות למימושן בעיתוי מתאים. חשוב גם ללמוד היטב את אילוצי הזירה הבינלאומית על כל מכמניה המרובים, וכמובן גם את אילוצי הזירה הפוליטית כאן, ואת העיקרון החשוב בחיים שבדרך כלל, 'תפסת מרובה לא תפסת'. הסוגיות תמיד היו ותמשכנה להיות מורכבות וסוגיית העיתוי במקרה זה תמיד תהיה בעייתית.

כל אלו כאמור לא מתרצים את התנהלותה של הממשלה הנוכחית ביחס לחאן אל אחמר וימי החסד שלה עברו חלפו להם.

חאן אל אחמר מחייב טיפול מערכתי ומקיף שלמיטב היכרותי ונסיוני, לא קשור לטיפולו של המל"ל שקיבל את המשימה, יכולותיו ונסיונו בזירה הפלסטינית והבדואית הם די מוגבלות ודלות והרושם הוא שלא מושקע המאמץ הנצרך לטיפול שורש בעניין אלא להמשך דחיות והתבזות של המדינה לנוכח הטיפול הכושל בסוגית משילות חשובה זו.

רק נזכר בזעקות השבר והגוועלד לו היתה כאן הממשלה הקודמת וזו היתה תשובתה המביכה בעניין דחיית הטיפול בפלישה בחאן אל אחמר ודי לחכימא וגם לבושה…