אי אפשר שלא לפרגן ליכולת המדהימה של השב"כ, חיל האויר ובכלל של זרועות הביטחון. אין ספק שכל מחבל ג'יהאד חושב היום פעמיים האם להוציא אות אפו מתחת לפני האדמה, מתוך ידיעה שלא משנה מה יעשה וכמה יתחבא, מישהו עוקב אחריו, ומתי שהוא ישיגו אותו. שאפו כמובן לנתניהו ולגלנט.
אבל דוקא עכשיו חשוב להגיד את האמת שמשהו פה השתבש בדרך. ככה פשוט לא נוכל לנצח במלחמה אמיתית. מדינת ישראל פעלה - בנתה ומיגנה היטב את כל העוטף – מגוניות בכל פינה, כל בתי הספר ממוגנים, בבתים הותקנו ממ"דים. כיפת ברזל – פרוייקט יקר מאין כמוהו השיגה למעלה מ90 אחוזי יירוט מוצלחים. לא יכול להיות שבמצב כזה כל איום על ירי מהרצועה יכלול השבתה של הדרום – סגירת כל בתי הספר, המתנ"סים ואולמות האירועים.
לא יכול להיות שכל סבב שטרם התחיל יכלול פינוי של כל העוטף לחופשות יקרות בבתי הארחה ומלונות בים המלח, סגירת כבישים, שדות ועסקים והפסקה מוחלטת של תנועת הרכבות. כל זה, כידוע – תחת איום של הג'יהאד, עוד לפני שדיברנו על סבב מול החמאס שמצויד פי כמה, ומה נעשה כשזה יגיע לצפון הגדול הרבה יותר ומאויים פי כמה וכמה?
אם מדינת ישראל חושבת מתישהוא לצאת למבצע רחב הקף בעזה או בצפון היא חייבת לשנות דיסקט – לנהל חיים אזרחיים נורמליים גם בזמן מבצע כזה או אחר, כדי לתת אורך נשימה למערכת הביטחון לפעול, כי נגמרו לעת עתה ימי המלחמות שמסתיימות בשישה ימים. להשבית את כל הדרום או הצפון לחודש ימים – בלי לימודים ומסגרות חינוך לילדים, בלי עסקים פתוחים, רחוקים מהבית בבתי מלון – זה פשוט לא יעבוד.
זה יקר מידי, זה שוחק את האוכלוסייה מהר מידי, וזה משדר פחד מול האוייב שמשיג תמונת ניצחון של השבתת מדינת ישראל בגלל כמה טילי ברזל פרימיטיביים בייצור עצמי. הג'יהאד כנראה יצא מוחלש ומפסיד בסבב הזה, אבל האוייב העזתי מבין שוב טוב מאד את הנוסחה איך לזרוע פחד במדינה, איך להשבית כליל את הדרום, איך להרוס את שגרת החיים ולפגוע כלכלית במדינת ישראל באופן בלתי פרופורציונלי לכוחו האמיתי.
אנחנו רחוקים שנות אור ממצבנו העגום במלחמת העצמאות, אבל משהו בכל זאת אפשר ללמוד מהמלחמה ההרואית ההיא: מגיני הקיבוצים והיישובים המבודדים לא התפנו גם כאשר הצבא המצרי הקיף את ניצנים, את יד מרדכי ואת נגבה, הירדנים הקיפו את כפר עציון והסורים את הדגניות, אבל למגנים היה ברור – לא מתפנים, לא נוטשים, גם כאשר ההיגיון המבצעי מחייב להתפנות כדי לייצר קו הגנה טוב יותר מאחור.
רק כאשר היה ברור שאבדה כל תקוה – התפנו הנשים והילדים מנגבה ומיישובי הגוש. היום, עם כיפת ברזל משוכללת, מגוניות ומקלטים בכל פינה, אין שום סיבה שלא נמשיך כמעט כרגיל: במקום לזרוע פחד ולפנות יישובים שלמים עוד לפני שהחל הסבב לבתי מלון, על המנהיגים ליצור רגיעה, לפעול ככל היותר להמשך שגרת החיים ולא להפך, להנחות את התושבים להמשיך את חייהם כמעט כרגיל. בימי הקורונה זה עבד, 'שגרת קורונה' קראנו לזה, והיא כזכור הייתה מסוכנת ופגעה יותר מכל הטילים שנורו מעזה מאז ועד היום, אז במה זה שונה?