ייתכן שאנשים אינם חוגגים את יום ירושלים כי הם מרגישים, שירושלים מהווה קדושה גבוהה מידי, התחייבות גבוהה מידי, שעם ישראל ניסה לברוח ממנה.
אבל הקב"ה לא נותן לנו לברוח ומסמן – ירושלים והשכינה הם אלו שאמורים להיות במרכז חיינו ולהתוות לנו את הדרך הנכונה במציאות חיינו בארץ ישראל
לכאורה, יש לתמוה רבות על "יום ירושלים". יום זה, היה יום מדהים, שבו עם ישראל היה בסכנה קיומית ממש. אם כך, מדוע קוראים לו "יום ירושלים", ולא "יום ההצלה הלאומי" וכדומה? שם כזה היה נותן את משמעות ההצלה האמיתית ליום זה. אולם, נראה כי במציאות הנוכחית, ישנם אנשים רבים שכלל לא מרגישים את העוצמה של יום ירושלים, ואף לא חוגגים אותו.
נבאר מעט יותר. השנה היא שנת תשכ"ז (1967 למניינם), והמצב במדינה מאוד במתח. 6 מדינות ערביות חוברות עלינו לכלותינו - מצרים, סוריה, סעודיה, עירק, לבנון וערב הסעודית (ערב הסעודית העבירה אלפי חיילים לירדן, אך לא הספיקו להשתתף במלחמה). המצב קשה והמתיחות רבה. חס ושלום כמעט ישנו חשש לשואה נוספת. אפילו מכינים תשתיות לבתי קברות, ובאזור תל אביב מכינים אפשרויות ל-30,000 קברים. אנשים רבים עוזבים את הארץ או שולחים את ילדיהם מכאן, ופחד וחרדה בכל מקום.
מדינת ישראל מבקשת מירדן שלא להצטרף למלחמה, אולם ברגע האחרון ירדן מצטרפת. כעת 7 מדינות ערביות נגדנו. אבא אבן מסתובב בכל העולם ומבקש שינסו לעצור את המלחמה, אך העולם לא עושה דבר.
והנה, פורצת המלחמה. מלחמה קשה, בשלוש חזיתות. תוך 6 שעות מושמד חיל האוויר המצרי. צה"ל מצליח להשמיד 400 מטוסים, וזמן קצר אחר כך, עוד כ- 600 טנקים. ביום הרביעי למלחמה צה"ל נכנס לירושלים, ולאחר שישה ימים מצליח לנצח במלחמה, שירושלים בידינו. ניצחון מדהים ולא יאומן ועם ישראל ניצל מסכנה. מדוע לא מודגש דבר זה? מדוע אנו מדגישים את ירושלים, שלמרות חשיבותה, היא שולית יחסית להצלה האדירה!
נראה שיש לכך סיבה מיוחדת והכוונה אלקית. ננסה לשם כך להתייחס תחילה לקדושת ארץ ישראל ולקדושת ירושלים. בני ישראל כבשו את הארץ בפעם הראשונה בימי יהושע (קדושה ראשונה) ובפעם השניה בימי עזרא (קדושה שנייה). הרמב"ם פוסק, שהמקומות שאותם כבש יהושע אינם קדושים כיום לעניין תרומות ומעשרות (ולכן הם רק דרבנן), כיוון שלאחר שבטל הכיבוש, בטלה גם הקדושה. לעומת זאת, המקומות שבהם היו עולי בבל בימי עזרא, קדושים גם היום. הרמב"ם (בית הבחירה, פ"ו ה"טו-טז) גם פוסק, שקדושת המקדש וירושלים, קיימות גם כיום, כיוון שקדושתן אינה תלויה בכיבוש ובישיבה, אלא "קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה".
הגרי"ד סולוביצ'יק (הרב סולוביצ'יק, על התשובה, עמ' 307) ביאר את הרמב"ם בדרך נפלאה. בקדושה ראשונה, כבשו תחילה את כל ארץ ישראל ורק בסוף כבשו את ירושלים. ההיאחזות בארץ נבעה מכיבוש, בטל הכיבוש בטלה הקדושה. אולם, בקדושה שנייה לא היה כיבוש - עם ישראל התיישב מסביב לבית המקדש, ובכל ירושלים ולאחר מכן בכל הארץ. נמצא, שקדושת ארץ ישראל בזמן עזרא, נובעת היא מקדושת המקדש ולא מכיבוש. לכן, כשם שקדושת המקדש אינה בטלה, כי היא מפני השכינה, כך גם כל קדושת ארץ ישראל (קדושת עזרא) אינה בטלה לעתיד לבוא!
מכאן, ניתן להבין גם באופן מחשבתי, את המשמעות האדירה של ירושלים ושל הר הבית גם בזמננו. גם אם אי אפשר לבנות בית מקדש, הרי שקדושת כל הארץ בזמן הזה נובעת מקדושת ירושלים. קדושת מקום המקדש והר הבית היא הנותנת אור ונוסכת קדושה גם בתל-אביב גם בבאר שבע וגם בכל הארץ.
וזו אולי הסיבה שיום ירושלים איננו נחוג בעוצמה הראויה. ייתכן שאנשים אינם חוגגים כי הם מרגישים שיום ירושלים מבטא קדושה, מבטא התחייבות! עם ישראל לא תכנן לכבוש את ירושלים. ירושלים איננה עוד מקום, איננה רק שטח נוסף למגורים. ירושלים מהווה מקום שכינה מיוחד, היוצר השפעה על כל הארץ, על כל המציאות. אנשים שמחים שיש לנו את ירושלים, אבל רוצים לגור באווירת תל אביב, לגור בצורה חופשית, ולא בצורה שיש משהו מלמעלה שאומר להם מה לעשות (ע"פ מו"ח).
דבר זה היווה את כל הרקע למלחמת ששת הימים. בדרך כלל, במלחמה יש תכנית מגירה לכל מיני מצבים משתנים. ביחס לירושלים, לא הייתה אפילו מחשבה, לא הייתה אפילו תכנית מגירה. אילו ירדן לא הייתה מצטרפת למלחמה, צה"ל לא היה נכנס לירושלים. ב"ה שברגע האחרון נכנסה ירדן למלחמה וצה"ל נכנס לירושלים, ותוך זמן קצר הכריז מוטה גור "הר הבית בידינו".
עם ישראל ניסה לברוח מירושלים. ירושלים מהווה קדושה גבוהה מידי, התחייבות גבוהה מידי. אבל הקב"ה לא נותן לנו לברוח. הקב"ה מסמן: ירושלים, השכינה, הם אלו שאמורים להיות במרכז חיינו. הם אלו שאמורים להתוות לנו את הדרך הנכונה במציאות חיינו בארץ ישראל.
הרב יוסף צבי רימון הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, יו"ר סולמות ורבה של גוש עציון