כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתי מפקד פלוגה ג' בגדוד הנדסה קרבית 603. היה זה גדוד מילואים והיה לי מינוי חירום בגדוד זה. הייתי צעיר החיילים בפלוגה.
הגדוד שלנו בפיקודו של מנשה גור (ג'ורג'י) ז"ל הוכפף לחטיבה 5 שמשימתה היה כיבוש טול כרם וקלקיליה ופריצה בצירים ההרריים לגב ההר.
הפלוגה שלי פרצה באזור קלקיליה ומשם התקדמנו עם כח חיל רגלים ושריון לכיבוש חירבת צופין, (היום צופים) ומשם לכיבוש מתחם גדוד ירדני בקאדום (קדומים). הקרבות לא היו קשים, הצבא הירדני נלחם בקרב נסיגה וכוחותינו נעו במהירות עד כמה שאפשר היה על גבי הזחל"מים הישנים.
ביום רביעי השבעה ביוני אחר הצהריים, שמענו ברשתות הקשר שירושלים שוחררה והכותל בידנו! העיניים דמעו וקולות השמחה התהדדו בהרים.
הגדוד שלנו קיבל פקודה לנוע במהירות לירושלים , כדי להתגבר על המכשולים , ולחבר את ירושלים לעיר אחת.
נענו במהירות על כביש הררי (כביש 60 של היום), הכפרים הערבים שבצידי הכביש הניפו דגלים לבנים או סדינים ולא הפריעו לנו בתנועה.
הגענו לפאתי ירושלים ביום שישי בבוקר , והמג"ד הטיל על הפלוגה שלי לטהר את אזור שער מנדלבאום (היום מפגש רחוב שמואל הנביא ורחוב ברלב). וממנו דרומה לכיוון השער "החדש" בחומת העיר העתיקה.
את החיילים אירגנו במחנה מאולתר בקצה רחוב שמואל הנביא. לא הספקנו להתארגן והוזעקנו לחילוץ אברך שעלה על מוקש נעל, מול בית תורג'מן.
הציוד שהיה ברשותנו לאיתור מוקשים היה די מיושן וכלל מגלי מוקשים מתכתיים , ולגילוי מוקשים אל מתכתיים היינו צריכים לעבוד עם סכיני חבלה ודקר מתכת. (הדקר היה מוט דק ומחודד עם ידית בקצהו). הגעתי לאזור וראיתי בחור שוכב וגונח בתוך שדה מוקשים נגד אדם, שהונח על ידי הירדנים ימים ספורים לפני המלחמה.
התחלנו בפינוי נתיב תוך גילוי מוקשי נעל חדשים שלא הכרנו. מוקשים קטנים יחסית עשויים מחומר פלסטי שלא ניתן לגלותם במגלה מוקשים שהיו לנו.
פינינו את הנתיב עד לבחור העמסנו אותו על אלונקה , אחרי שחסמנו את הדימום ברגלו הקטועה. הוא צעק , מסתבר לא רק מכאב אלא רצה שנביא לא את המגבעת שעפה מראשו בעת הפיצוץ.
זו היתה הפתיחה למשימה קש , של טיהור מוקשי נעל בחצרות הבתים המבוצרים, וכולם דחקו בנו, כי החלה נהירה לכיוון הכותל, מכל עבר.
בין מוסררה ושכונת מאה שערים והצד הירדני היה אזור שנקרא מאז מלחמת השחרור ה"קו העירוני." קו של בתים מבוצרים משני הצדדים, וביניהם שטח הפקר צר (50-100 מ') שהיה קו של גדרות ומזבלה שנוצרה במהלך השנים.
בצד הירדני בין הבתים המבוצרים ששמשו את הירדנים בלחימה וטוהרו על ידי הצנחנים, היו מונחים שדות מוקשים, רובם מוקשים נגד אדם.
הגדוד החל במשימת פינוי המוקשים, פיצוץ בתים מבוצרים ופתיחת צירים חסומים.
האמצעים לפינוי מוקשים נגד אדם שהיו ברשותנו היו דלים. ונאלצנו לפנות המוקשים בכריעה באמצעות סכיני חבלה, בקרקע קשה וזרועה באבנים וגרוטאות. משימה קשה ומורטת עצבים.
משימת פינוי המוקשים גבתה פצועים רבים, שרגליהם נקטעו וחלקם גם התעוורו. הפלוגה שלי ספגה 11 פצועים.
אחרי מספר ימים, הוטלה על הפלוגה שלי משימת טיהור הר הצופים ממוקשים ומכשולים אחרים. הר הצופים היה מובלעת, מוקפת על ידי האויב הירדני מאז מלחמת השחרור.
19 שנים הוחזק הר הצופים על ידי מדינת ישראל והחיילים שהגנו עליו עלו בשיירות מחופשים לשוטרים. במהלך 19 השנים ביצרו את הר הצופים והקיפו אותו בחגורות מוקשים נגד טנקים ונגד אדם וכן הונחו מכשולי חומר נפץ רבים.
לטהר את הר הצופים, היתה משימה לא פשוטה , זה היה כמו להכנס "למוזיאון מכשולים". בכל השנים שחלפו התווספו מכשולים נוספים וחלק גדול מהם ללא רישום.
במהלך שבועיים הצלחנו לטהר את ההר ולמזלנו ללא נפגעים. בסיום המשימה הקמנו אנדרטה קטנה בקצה הגן הבוטני שליד האוניברסיטה ושם נכתב: "נקי ממוקשים ומכשולים מוחזר ההר לבעליו".
רוב חיילי המילואים של צה"ל שוחררו , אבל גדוד הנדסה קרבית 603 , המשיך במשימותיו, בינהן פינוי אלפי מוקשים ממערב לגבעת התחמושת וגבעת המבתר, שם לימים הוקמה רמת אשכול.
זכינו , לראות את ירושלים שחוברה לה יחדיו במו ידינו. כאשר אני נוסע ברחוב חיל ההנדסה , אני נזכר בגאווה באותם ימים. זו ירושלים שלי.
לזכרו של מג"ד 603 מנשה גור ז"ל וחיילי הגדוד שלא זכו לחגוג את יום ירושלים היום