טוב שלא אבדה עוד התקווה

במוצאי השבת שעברה התרחשו כמעט במקביל שני אירועים שלכאורה אין ביניהם כל קשר: מבצע "מגן וחץ" נגד ארגון הטרור הג'יהאד האיסלמי הגיע לסיומו המוצלח, בחסדי ה' המרובים, ובמקביל – נערכה בלונדון תחרות הזמר האירופאית – האירוויזיון, בה לקחה מדינת ישראל חלק.

בדברים הבאים אבקש להתייחס לדברים שאמר בראיון דורון מדלי – משורר, פזמונאי ומי שכתב את השיר שייצג את מדינת ישראל בתחרות:

"האם הסיפור היהודי והרדיפה, שמספרים לנו כבר 2,000 שנה אותו סיפור, אולי אפשר להחליף סיפור, אולי ליהודים יש עוד סיפורים לספר בעולם. להפסיק עם הטירוף של הנרדפים, ושל השנואים..." המראיין: "ולהפוך ל...?" "הכי אהובים בעולם, כמו שאנחנו באירוווזיון. כל הקייס שלנו בעולם הוא שאנחנו שנואים. זאת אומרת, היתה שואה, אבל היא היתה לפני 75 שנה, 80 שנה, עוד מעט, אפשר להתקדם לסיפור חדש. זה נורא משעמם. מיצה את עצמו נורא בעיניי, באמת".

ובראיון אחר אמר: "אנחנו תקועים בלופ, זה מעייף, אני מעדיף את הלופ של האירוויזיון, לופ טוב של אירוויזיון, אני ממש מעדיף אותו על הלופ של אינסוף מבצעים וטילים והפסקות חשמל והפסקות אש...".

דבריו עוררו, מטבע הדברים, זעם רב. על זילות זיכרון השואה, ללא שמץ רגישות כלפי הניצולים ומשפחותיהם. ועם זאת, דבריו שנאמרו כמשיח לפי תומו, מספרים, כך נדמה לי, סיפור חשוב מאוד.

כשאנשים טובים שותקים

לפני כ-15 שנים למדתי במשך תקופה קצרה קורס מרתק באסלאם, מהד"ר דוד בוקעי מאוניברסיטת חיפה. יסודות רבים מדבריו מלווים אותי עד היום ומסייעים לי לפענח את המנטליות הערבית, השונה כל כך מזאת הישראלית והמערבית. בחוברת שפרסם לפני מספר שנים כתב את הדברים הבאים:

"כשם שמה שמאפשר את ניצחון הרוע הוא אילמותו של הטוב, כך גם הדרך לניצחון השקר היא אי השמעת קול האמת. במילים אחרות, ההימנעות מהשמעת קול האמת והכניעה לשקר משיקולים פרגמטיים שונים מובילות לכך שהשקר יתפשט וירים ראש.

וכשהשקר מרים ראש, הוא מרים את ראשו בכל מקום – עלילות על מדינת ישראל כאילו היא מדינת אפרטהייד, האשמת חיילי צה"ל בפשעי מלחמה, ואף הכחשת הקשר של העם היהודי לארצו תוך התעלמות גסה מכל העובדות ההיסטוריות ללא מצמוץ. והכל נובע מכך שאין נאבקים נגד השקר מלכתחילה".

באותה חוברת הוסיף וכתב דברים שחשוב מאוד לזכור ולהזכיר בעיקר כעת, לרגל יום חגה ושחרורה ה-56 של ירושלים: "מאז כיבושה בשנת 638, פרט לשתי תקופות קצרות, ירושלים כלל לא היתה מקום קדוש למוסלמים... בשתי התקופות הללו, המוסלמים רצו בה מסיבות פוליטיות מובהקות, ולא מסיבות דתיות, כנהוג לחשוב...

לפתע, במאה ה-20, עם העלייה היהודית וההתיישבות בירושלים, לאחר הקמת מדינת ישראל, אך ביתר שאת לאחר שנת 1967, כאשר ישראל החלה לשלוט בהר-הבית, עלתה הטענה האסלאמית לגבי קדושת ירושלים. כלומר הטיעונים הדתיים החלו לשמש כסות להשגת מטרות פוליטיות".

מידע שכל אחד חייב להכיר

בדבריו מציין ד"ר בוקעי כמה עובדות שלעניות דעתי חשוב שכל תלמיד ותלמידה ישראלים יכירו היטב:

ירושלים אינה מוזכרת בכתבי הקודש האסלאמיים.

ירושלים מעולם לא היתה עיר בירה של אף ישות מדינית מוסלמית.

ירושלים היתה תמיד מוזנחת תחת שלטון מוסלמי.

שמה של ירושלים במקורות אסלאמיים מצביע על אי שייכותה של העיר לבני דת האסלאם, המוסלמים.

אין במסגרת זאת מקום להאריך בראיות לכל העובדות הללו, אך חשוב להזכיר את המובן מאליו:

ירושלים היא מקום המקדש – הראשון, השני (ובע"ה, במהרה בימינו, השלישי...)

ירושלים נזכרת בתנ"ך 667 פעמים.

היא שימשה כעיר בירה מאז כיבוש ירושלים בימי דוד המלך.

בתפילות נזכרת ירושלים 120 פעמים, בהקדמה לתפילות, במזמורי תהלים, בברכות השונות ובתפילת העמידה, בעיקר בברכת "בונה ירושלים".

לכל אלה ניתן להוסיף הלכות ומנהגים רבים הקשורים לאבלות על החורבן ולזיכרון ירושלים: צומות החורבן, השארת זכר לחורבן בבניין בית, תיקון חצות, חג הסיגד ועוד ועוד.

לכל זאת ניתן להוסיף עוד דוגמאות רבות מ-150 השנים האחרונות, ימי התנועה הציונית:

שם התנועה – 'ציונות', נגזר מהמילה ציון – אחד משמותיה של ירושלים.

בהמנון הלאומי שלנו – "התקווה" (נכתב בשנת תרל"ח – 1878), מופיע תיאור הכיסופים לירושלים: "להיות עם חופשי בארצנו – ארץ ציון וירושלים".

כשנה וחצי אחרי קום המדינה , הכריז בן-גוריון על ירושלים כעיר הבירה של מדינת ישראל.

החוק הישראלי הוחל על ירושלים המזרחית מיד עם שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים.

אפשר היה להוסיף עוד מידע רב, גם מן ההיבט ההיסטורי וגם מן ההיבט הארכיאולוגי שנתגלה בשנים האחרונות, אך הרעיון, כך נדמה לי, הובן. לא נרטיבים כי אם עובדות.

כן אני עוד חי

ובחזרה לדבריו של מדלי, המבטאים, גם הם סוג של כיסופים, אך מסוג אחר: לא כיסופים לציון כי אם ללופ אירוויזיוני מנותק משורש, המבקש לשאת חן בעיני העולם גם על חשבון הזהות הייחודית שלנו כעם בעל מורשת מפוארת שחוללה מהפכות עולמיות.

עובדת היותנו שנואים ונרדפים אינה עיקר העניין. השאלה היא מדוע אנו נרדפים? מה הפך את העם היהודי לעם אחד, גם כשהיה מפוזר בארבע כנפות תבל? מהי הבשורה הייחודית שלנו?

במזמור קכ"ב בתהלים, אותו היה מכנה הרב חנן פורת, ממשחררי ירושלים, "שיר של יום ירושלים" נכתב: "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". וכך כתב הרב חנן: "פירשו חז"ל שירושלים עושה את כל ישראל חברים. והדבר רמוז בפסוק הצמוד: 'שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים' – והאות 'שין' באה כנימוק – בגלל 'שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים' כולם, והם עושים אותה יחדיו".

זיכרון ירושלים והכיסופים אליה הם שחיברו את העם היהודי לאורך הדורות והפכו אותנו לעם אחד, לטוב ולמוטב. היו ימים שהזיכרון הזה, העובר כמזמור, מדור לדור, הושר מעל אותה במה, באירוויזיון שהתקיים במינכן (התשמ"ג – 1983), כמעין תזכורת לעם הגרמני: "חי, חי, חי כן, אני עוד חי. זה השיר שסבא שר אתמול לאבא והיום אני".

אהוד מנור שכתב את השיר, סיפר שהייתה זו התרגשות גדולה לראות את הזמרת עפרה חזה שרה את המילים "עם ישראל חי" מעל במה במינכן שבגרמניה, 38 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. השורות: "חי, חי, חי - עם ישראל חי", "טוב שלא אבדה עוד התקווה" ו"בשמי עמוד האש עוד קם" מתייחסות באופן ברור לשואת יהודי אירופה..." (על פי ויקיפדיה). זיכרון ייסורי הדורות, זיכרון הכיסופים לירושלים, הם גם מקור התקווה בת שנות האלפיים: "טוב שלא אבדה עוד התקווה".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר