בימים הקרובים נציין בהתרגשות את יום ירושלים, יום חגה של העיר שחוברה לה יחדיו, נעלה על נס את גבורתם של הלוחמים שחירפו את נפשם בגבעת התחמושת, שייח' ג'ראח, הר הצופים ובעיר העתיקה והביאו לאיחודה של העיר לאחר 19 שנים בהם חומה חצצה בין העיר החדשה לליבו של העם היהודי, הכותל המערבי והר הבית.
אין ספק שמדובר ביום האמור לאחד את עם ישראל סביב העיר ומורשתה ההיסטורית, אך בשנים האחרונות גוברת התחושה כי יום שחרורה של ירושלים, הפך ליום חגו הכמעט בלעדית של מגזר אחד, כשאלפי בנות ובני נוער דתיים לאומיים צובאים את רחובות העיר בהתלהבות רבה. מנגד, רובם המכריע של תושבי הארץ מנותקים לחלוטין מהווית היום שלא מסמל עבורם יותר מיום רגיל נוסף על לוח השנה.
אז מה נשתנה בהוויה הישראלית מאז אותם הימים, בהם אזרחים מכל המגזרים והעדות העלו את ירושלים על ראש שמחתם, ומיטב סופריה ומשורריה מכל קצות הקשת חילוניים כדתיים דוגמת נתן אלתרמן, שולי נתן, יום טהרלב, חיים גורי, לאה גולדברג יהודה עמיחי הקדישו לה שירי געגוע ואהבה?
להיכן נעלם הרטט שאחז בעם ישראל בעת ששולי נתן ביצעה את מילותיה האלמותיות של נעמי שמר בשיר ירושלים של זהב? היכן הדמעות שפרצו בעיניים בעת ביצוע השיר הכותל - אזוב ועצבת, הכותל - עופרת ודם. יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם?
כף רגלם של רבבות אלפי בני נוער בישראל לא דרכה מעולם על רחבת הכותל, ולא זכו לעבור בין סמטאות העיר העתיקה בהן מסרו נפשם חיילי הצנחנים משחררי הכותל, לאחר 2000 שנות ערגה.
במסגרת פעילות OU ישראל מגיעים לארץ מידי שנה אלפי בני נוער מצפון אמריקה, קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה, מרגש לראות את בני הנוער הללו, חילוניים לצד דתיים לקראת רדת השמש בתשעה באב פורצים בשירת אהבה אינסופית לירושלים ולכותל המערבי. מרטיט לראות את הרגע הראשון בו הם נפגשים עם כותל הדמעות כשדמעות זולגות מעיניהם.
והלב נחמץ, כיצד בני נוער שזו הפעם הראשונה שלהם בארץ, חשים תשוקה וערגה חזקים כל כך לירושלים, כשמנגד ישנם מאות אלפי בני ובנות נוער בישראל שגדלים ללא זיקה למקום שמסמל יותר מכל את הקשר הגורדי הנצחי של עם ישראל לארצו.
חובה עלינו להכות על חטא במצב זה. ירושלים, אומר התלמוד במסכת יומא, לא נתחלקה לשבטים, וכבר בעת כניסת עם ישראל לארצו היה ברור למנהיגיו כי ירושלים שייכת לכלל עם ישראל.
עלינו כהורים ומחנכים מוטלת החובה להביא את בני הנוער לירושלים, לדאוג לכך שלא יהיו נער או נערה שכף רגלם לא דרכה בעיר ובכך להנחיל לילדינו את אותה המורשת שקיבלנו מבית הורינו, את החלום, את התקווה את הגעגוע. הורים יקרים, את החופשה הבאה שלכם תעשו בירושלים, גם תרוויחו חופשה נהדרת וגם תחברו את הילדים למורשת הנצח של העיר.
אנו חייבים לנתק את כבלי הפוליטיקה מירושלים, אם אנו רוצים שהבירה אליה ערגו אבותינו תישאר העיר שחוברה לה יחדיו, עלינו לחנך את בני ובנות הנוער על מורשתה במשך אלפי שנים, על מסירות נפשם של הלוחמים למען העיר ועל הדמעות שפרצו מעיני החיילים בעת הכרזתו של מוטה גור בקשר 'הר הבית בידינו'.
ירושלים אינה שייכת לאוכלוסייה כזו או אחרת, ירושלים שייכת לכלל העם היהודי, בארץ ובתפוצות וחובה עלינו לדאוג להעביר מסר זה לדורות הבאים.
הרב אבי ברמן הוא מנכ"ל 'OU ישראל' המפעילה עשרות מרכזי נוער ברחבי הארץ ואת 'הזולה של חצרוני' בכיכר ציון בירושלים