כשהמגישה גלית גוטמן שלפה לפני כמה ימים את ההתבטאות הכמעט אנטישמית שלה: "החרדים מוצצים לנו את הדם", היא בסך הכול היוותה שופר או תיבת תהודה להלך רוח שרוחש במדינת ישראל מתחת לפני השטח זמן רב.
היחס לחרדים במדינת ישראל הוא נושא למחקר סוציו-פתולוגי מעמיק. מה יש במגזר הזה שמעורר אצל חלקים בציבור אמוציות שמוציאות מהם שנאה וניכור כמעט אנטישמיים?
בדברים הבאים אבקש להתבונן בחרדיות כאידיאה - כרעיון. כדי לעשות זאת, ננסה להתבונן לרגע במילה "חרדי" ובמשמעותה. מקובל ליחס את הכינוי "חרדי" לדברי הנביא: ”שִׁמְעוּ דְּבַר-ה', הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ” (ישעיהו סו, ה) וכן ”וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱ-לֹהֵינוּ” (עזרא י', ג'). במובן הזה, החרדיות היא ייצוג חברתי של רעיון, הרעיון הוא – החרדה מפני דבר האלוהים. מובן שלהיווצרותו של הזרם החרדי קדם תהליך היסטורי, אך אין כאן המקום לגוללו, וההתייחסות לחרדיות במאמר זה היא רק במובנה הרעיוני הסמלי. למובן הרעיוני-הסמלי הזה שותפים כל מי שרואים בתורה הוראה מחייבת ומרכזית בחייהם.
ובכן, הבה נחשוב לרגע על חרדה או פחד. מה מעורר בנו פחד וחרדה?
בבואו לתאר את החרדה והפחד כתב הפסיכיאטר פרופ' יורם יובל: "החרדה משמשת מנגנון אזעקה והתרעה מפני מצבים מסוכנים ועשויה לעזור לנו להימנע מהם. לדוגמה, פחד גבהים קיים במידה זו או אחרת כמעט בכל בני האדם, וגורם להם להימנע ממקומות שאפשר ליפול מהם בקלות ולהיזהר מאוד כאשר הם נאלצים לעבור במקומות כאלה... הפחד מפני נחשים, שגם הוא אוניברסלי, אינו זקוק להסברים. במילים אחרות, היכולת לחוש פחד וחרדה היא מנגנון הגנה חשוב וקדום הנמצא בכולנו..." ('סערת נפש', עמ' 144).
אם כן, מגוון גורמים עשוים לעורר בנו פחדים וחרדות. באופן כללי, הפחד השורשי מכולם הוא פחד המוות, וכל יתר הפחדים הם נגזרות שלו. אך האם לפחד כמנגנון הגנה יש שכבה נוספת, עמוקה יותר?
פסגת הפחד
אילו הייתם צריכים לביים את מעמד הר סיני, איזו חוויה הייתם מבקשים לעורר אצל הצופים? התבוננות קצרה בפסוקים לא מותירה ספק באשר לכיוון אליו היינו אמורים לכוון את התסריט:
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱל-ֹהִים פֶּן נָמוּת. קולות. שופר. לפידים. הר אפוף עשן. החוויה שחווה העם היתה ללא ספק מאיימת ומחרידה. וכפי שאמר פרופ' יובל במקום אחר: "יש דברים מאוד בסיסיים שכל בני אדם וגם חיות, דרך אגב, יגיבו אליהם בתגובה של פחד. רעשים חזקים, הבזק של אור, משהו גדול שמתקרב אליהם במהירות וכו'. כל הדברים האלה מפחידים את כולנו".
מדוע אם כן מעמד מתן תורה, הופעת דבר ה' לעולם, היה צריך לעורר חרדה ופחד קיומיים ממש, וכדברי עם ישראל למשה רבנו: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱל-ֹהִים פֶּן נָמוּת", האם לא היה ראוי שהתורה תופיע בצורה נעימה יותר, אולי בלוויית חיזיון אור-קולי עוצר נשימה ומרהיב ביופיו?
נדמה לי שהתשובה לשאלה הזאת נעוצה במגמת המעמד ההיסטורי החד-פעמי הזה. מגמתו היתה לחשוף אותנו אל האמת העומדת ביסוד העולם הזה; להבנה שמעבר לכל מה שעיני הבשר הטרוטות שלנו רואות, קיימת מציאות עמוקה ונשגבה לאין ערוך, וממנה עלינו להיות יראים וחרדים.
החרדה הזאת נצרבה עמוק בנשמתנו באותו מעמד, וחוללה בתוך עם ישראל מנגנון הגנה רוחני. וכפי שאומר משה רבנו לעם: "אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ". כל פחד התגמד והתאיין פתאום, אל מול הגודל הא-לוהי האינסופי שנגלה לנגד עינינו באותו מעמד. זוהי ה'חרדיות' שהעם היהודי נושא בקרבו מאז אותו מעמד נורא ונשגב.
ובכל זאת, למה פחד וחרדה הם רגשות חשובים כל כך?
ובכן תן פחדך
באחת מדרשותיו סיפר הרב יוסף דב סולובייצ'יק סיפור מפעים: "אמר לי פעם פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת 'ובכן תן פחדך' שיהודים מתפללים בראש-השנה ויום הכיפורים, שכן 'הפחד' הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני-אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד ובוודאי שאין מקום להתפלל על 'פחד'.
"אין אני פסיכיאטר, אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי-ישראל. וכך גם עניתי לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו את כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק; יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות, אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את 'המחלה ההיא'.
"האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני הכישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר-הפופולריות או מפני המחלות – הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה! ומכאן התפילה: 'ובכן תן פחדך, ה' אלוהינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת'. הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו..." (על התשובה, עמ' 140-141, הרב סולובייצ'יק).
דברי הרב סולובייצ'יק מאלפים. כולנו חרדים ממשהו בחיינו. השאלה היא מהו אותו "משהו" ממנו אנחנו חרדים. אם איננו חרדים מפני דברים גדולים ונשגבים, על כורחנו נהיה חרדים מפני דברים חומרניים ואף פעוטים. החרדיות כאידיאה מציבה לנגד העיניים של כולנו סולם ערכים שונה להיות חרדים מפניו; סולם ערכים שאינו מעמיד בראש סדר העדיפויות קריירה, כסף, קידמה טכנולוגית, הנאות חומרניות, מעמד או פרסום. אלא נאמנות לברית העם היהודי לאלוהיו ולתורתו, לחיי משפחה, צניעות, נאמנות זוגית, חסד ועוד ועוד.
כמובן, אף אחד לא מושלם. לכל אדם ולכל חברה יש מה לשפר ולתקן, ומכל אדם וכל חברה אפשר גם ללמוד הרבה. וכך, ערב חג השבועות תשפ"ג, אני מתפלל שאזכה ונזכה כולנו, ללמוד מאחינו החרדים להיות יותר חרדים לזהותנו. למען תהיה יראת ה' על פנינו לבלתי נחטא.