מדוע לא חוגגים את שמחת תורה בשבועות? הרי זהו יום מתן תורה ועשרת הדיברות! ייתכן, שמחכים לשמחת תורה שבה מסיימים את התורה. אולם, גם תשובה זו קשה, שכן עם ישראל היה יכול לסדר את הפרשות אחרת, כך שנסיים את התורה בשבועות.
בשבועות הייתה קבלת התורה, אך מיד אחר כך חטא העגל. הלוחות השניים ניתנו ביום הכיפורים, אולם ביום זה לא מתאים לעשות את שמחת תורה. אחר כך סוכות, שבסיומו יש יום פנוי, ללא מצוות, ואז מתאים לעשות את שמחת תורה. פרט לכך, סיום סוכות, הוא סיום ימי הדין (סוכות בעל אופי כפול), וממילא זהו זמן מתאים לשמחה.
אך אם כך, למעשה בשבועות לא נותר דבר. קבלת התורה לא התממשה. אולם, קשה לומר כך, שהרי האופי המיוחד של שבועות הוא כחג מתן תורה - זוהי קריאת התורה "עשרת הדיברות", כך קוראים לחג בתפילה "זמן מתן תורתנו". כמו כן, חז"ל מדברים על כך שבעצרת כולם מודים שצריך גם "לכם" (פסחים מח:, כלומר, שצריך גם תענוג פיזי), כי זהו יום שניתנה בו תורה. כלומר, שיש משמעות לקבלת התורה ביום זה.
המשנה בתענית (פרק ד') אומרת: "ביום חתונתו – זה מתן תורה ביום שמחת לבו – זה בניין בית המקדש". רש"י שם מפתיע אותנו: זה מתן תורה – מבאר רש"י שהכוונה היא ליום הכיפורים. בדרך כלל היינו חושבים שהכוונה היא לחג השבועות, אך לא כך ביאר רש"י.
דבר מעניין נוסף הוא שהמשנה מקבילה את קבלת התורה לחתונה. כנראה, שחג השבועות הוא הקידושין, ושמחת תורה אלו הנישואין. בעבר היו מחכים שנה בין נתינת הטבעת (קידושין) ובין הנישואין (חופה, הכנסה לביתו). כיום עושים את הדברים ברצף, וישנה הפסקה קצרה בין הקידושין לנישואין של כמה דקות (תלוי בדרשת הרב ובאורך קריאת הכתובה).
לכאורה החוויה הדתית שלנו הפוכה מחתונה. בחתונה ישנה שמחה וריקודים, ואחר כך, בונים את הבית, אחר כך מגיעים לבניין הרציני והמשמעותי. לכאורה, בחג השבועות היינו צריכים לרקוד ולשמוח, שהרי זו החתונה, הקידושין, ואילו בשמחת תורה, היינו צריכים לשבת וללמוד. אולם, הדברים הפוכים. בחג השבועות, לומדים כל הלילה, ואילו בשמחת תורה – רוקדים ושמחים וכמעט ולא לומדים!
ועוד יש לשאול: עם ישראל במתן תורה הגיע לפסגה אדירה, להתגלות, לחוויה רוחנית עצומה, אז כיצד ייתכן שמיד אחר כך הגיעו לחטא העגל? כנראה, שהחוויה האדירה לא הגיעה למימוש מעשי. משה רבנו עלה מיד להר, עם ישראל לא למד תורה, לא היה עסוק בקיום מצוות. חוויה היא דבר חשוב, ובוודאי התגלות שכינה. אולם, אם אין מימוש מעשי, אם אין לימוד, אם אין קיום מצוות, הרי שגם החוויה האדירה ביותר לא תתקיים. גם החוויה האדירה ביותר סופה להסתיים בעגל!
בשבועות אנו מנסים לתקן את אשר אירע לאבותינו (כפי שהסבירו שאנו ערים בלילה כי עם ישראל לא התעורר בזמן למתן תורה, ולכן אנו ערים כל הלילה). לכן, בחג השבועות, אנו לומדים כל הלילה - לומדים כדי להפנים את החוויה. החוויה של מתן תורה חוזרת בכל שנה. בכל שנה יש מעין אותה התגלות, מעין אותה קבלת תורה שהייתה בסיני. אולם, אנו מבינים, שלמרות שחוויות שכאלו, חשובות ומשמעותיות (ובדור שלנו, ישנה נטייה גדולה לחוויות), הרי שאין לכך קיום ללא לימוד רציני, ללא קבלת עול מצוות.
בשבועות צריך לא רק ללמוד, אלא לקבל החלטות. כיצד אנו לומדים? מה אנו עושים כדי שהלימוד שלנו יהיה משמעותי יותר? כדי לקבוע עתים לתורה? שיהיה ברור לנו איפה אנו אוחזים.
כך נוכל להגיע מוכנים לשמחת תורה. להגיע מוכנים מתוך לימוד, מתוך עומק, מתוך קיום מצוות, לחג חוויתי של ריקוד ושמחה. חוויה חשובה, שיש לה בסיס ואחיזה בלימוד ובקיום מצוות, שכך גם החוויה הופכת להיות בעלת עוצמה משמעותית.
הרב רימון הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, יו"ר סולמות ורבה של גוש עציון