כשם שפרשת במדבר נקראת תדיר לפני חג השבועות, חג מתן תורה, וזאת כדי להפסיק בין פרשת בחקתי, בה נאמרו הקללות לבין מתן-תורה, כך באופן טבעי, תקרא פרשתנו, נשא, מיד אחר מתן תורה, ולא בכדי.
כי אחר קבלת התורה, זקוקה הנפש היהודית לאיזונים ובלמים כדי לשמור על שביל הזהב, ולדעת כיצד לשוב אל אותו שביל זהוב במקרה של סטיה ממנו.
ובפרשה אכן פרשיות המלמדות והנותנות כלים לאיזון נפש מקבלי התורה, הסוטים מדרכה הן לטוב והן למוטב. הבולטות בכך הן פרשת נזיר הבאה אחר פרשת סוטה העוסקות במקרים של הידוק יתר של החגורה מול התרתה.
מו"ר ראש ישיבת-מרכז הרב ורבה הראשי לישראל, הרב אברהם-אלקנה הכהן שפירא זצ"ל, התריע לא פעם מפני 'עצבנות דתית' כי היא נוגדת לחלוטין את התורה, את דרך עבודת ה' בשמחה. בק"ק ישורון בצרפת נהגו לכנות זאת MF, ר"ת של משיגענע פרום...
על נזיר נאמר בפרשה 'וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'. כדברי הגמרא בנזיר, רבי אלעזר הקפר בר רבי אומר: מה תלמוד לומר 'מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ', וכי באיזו נפש חטא זה? אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא. והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה. וכפי שאמרו חכמינו בירושלמי מסכת קידושין פד: עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו, אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, כדברי קהלת: 'וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה'.
בספר משיבת נפש, לרבינו יוחנן לוריא זצ"ל, מגדולי חכמי אשכנז מלפני כ-500 מאות שנה, נותן הוא הסבר לפסוק זה בכותבו: 'מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ', במה חטא? שחיסר בשלימות גופו, שהרי הקב"ה ברא אדם מארבעה יסודות חומר, אש, רוח, מים ועפר, בניין שלם להושיב בו את הנשמה בדמותו ובצלמו. ואם בא לפחות, למעט, את אותו בניין, גנאי הוא למי שבנאו... וכשזה קורה, אזי יש חיוב על האדם לתקן עצמו, להשפיל ולהחליש את היסוד הגובר על ידי עינוי הנפש, או בחוכמת הרפואה, להביא היסודות על מכונתם.
הרמב"ם סובר שהאיזון מתקיים כאמור בהליכה בשביל הזהב, וכפי שהוא אומר בתחילת הלכות דעות: שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן... יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה. וממשיך הרמב"ם ואומר שהדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים, שיהא אדם שָׁם דעותיו תמיד ומשער אותן ומכווין אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו...
אומר שלמה המלך בשיר השירים, 'אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז'. מסביר הגאון מווילנה, נחלקו ישראל לשני סוגים, לשתי גישות של המבקשים להימנע מסטייה מדרך התורה, הסוג האחד אלו היושבים ולומדים תורה עם הרבים ומקרבים אותם לתורה. בקבוצה זו נמצאים אותם גדולים בתורה ובמעשים טובים, ולכן אין הם מתייראים כלל שהאנשים חלילה יסטו מדרך התורה. וזה מה שאומר שלמה המלך: 'אִם חוֹמָה הִיא', היינו, שהם מקבוצת התקיפים כחומה, ודאי שלא יסטו מן הדרך, לכן הבה 'נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף', נבנה טרקלין נאה שיהיו הכל מתאספים אליו...
בסוג השני, אומר הגר"א, נמצאים אלו היושבים סגורים ומסוגרים מבני אדם, ולומדים בפני עצמם. עליהם אומר החכם מכל אדם: 'וְאִם דֶּלֶת הִיא', היינו שהם רפויים כדלת ההולכת ושבה על ציריה, ויראים שלא יטו חס וחלילה אנשים מבחוץ אותם מדרכם, 'נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז', היינו, נעשה מצור עליה שלא יוכלו מחטיאים לבוא עליהם להכשילם. ומשיבה כנסת ישראל: 'אני חומה', אני איתנה בדרכי, אני תמיד הוגה בתורה, אני שייכת לקבוצה הראשונה, המרביצה תורה ברבים מתוך קומה זקופה, ולכן איני פוחדת שאסטה חלילה מדרך התורה, מדרך הישר, ניתן לבנות בזכות החומה האיתנה טִירַת כָּסֶף, טרקלין נאה שיהיו הכל מתאספים אליו, מבלי לחוש לסטייה מן הדרך.
בגישה זו של הסתגרות נוהגת כיום גם המדיה העולמית במה שמכונה תיבות תהודה, מחד אנו חשים שהמידע בכל תחום נמצא בהישג יד יותר מתמיד, כשלמעשה מגיע אלינו רק מידע מצומצם ומסונן התואם את דעתנו ואת מה שרצוננו לשמוע, בחינת 'נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז'. כך שומע האדם וגם חבריו לדעה, רק את הדעה שהוא חפץ בה ושליבו נוטה לקבלה. עובדה זו גורמת בהכרח לקיטוב הולך וגדל בין קבוצה לחברתה, החדלה די מהר מלהיות חברתה. דומה כי כיום, הלל הזקן היה ממודר מדעתו של שמאי, ואביי היה ממודר מדעתו של רבא... כי ענקי התקשורת דואגים שקבוצה קטנה ככל שתהיה, תשמע את עמדותיה ואת העמדות הקרובות מאוד אליה, אשר להן היא אוהבת להאזין, הן והן בלבד.
ועוד כלי עזר חשוב עומד לו לכל איש ישראל, כדי למנוע סטיית הבנים מדרכה של תורה, והוא, להאהיב את התורה תחילה עליו ומתוך כך על בני משפחתו. על כך אנו מתפללים מדי בוקר בברכות התורה. פותחים אנו בברכת המצווה, 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה'. ומסיימים בברכת ההודאה, 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', אך בתווך נמצאת הברכה האמצעית - 'וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹקינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ ובְפִיפִיוֹת כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
אומר מו"ר הגר"א וייס, כדי שנעסוק בתורה ונזכה להעבירה לדורות הבאים, עלינו ללומדה במתיקות, בערבות, כי רק כאשר רואים בנינו ובנותינו את מתיקות התורה, זוכים אנו שצאצאינו וצאצאי צאצאינו, ימשיכו בדרך התורה מבלי לסטות הימנה. יש אפוא משמעות רבה ל'וו החיבור' שבמילה 'והערב', המחברת את שתי הברכות, ובוודאי שכן הוא לשיטה הגורסת שהשתיים הן למעשה ברכה אחת.
בנוסח מרוקו, וכן לדעת בעל המנהיג, רבי אברהם בן נתן שהיה מהראשונים, יש לומר 'וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך', כי כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, מובטח הוא שאין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר: 'וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.' הרי לנו עוד דרך המבטיחה שמירה על איזונים מפני סטיה מדרכה של תורה.
עד כדי כך חשובה מתיקות וערבות זו, שאומר דגל מחנה-אפרים, רבי משה-חיים-אפרים מסדילקוב בשם הבעל-שם-טוב, שעל כך אבדה הארץ, על עוזבם את מתיקות התורה, שלא ברכו 'והערב נא', כי כאשר נשמרים דרכיה כדרכי נעם, או אז כל נתיבותיה שלום, ללא סטיות, לא לטוב ולא למוטב.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל