מתרחשת בישראל בחודשים האחרונים תופעה חברתית מתמיהה ואף מוזרה.
קבוצת אנשים משכילים, רציניים, אנשי מעשה והגות, שחלקם אידיאליסטים - נתפסים להרגשת חירום לאומית, כביכול כל עולמם התרבותי עומד להתמוטט וחייהם מעתה לא יהיו חופשיים וכו' וכו'.
כאדם הנוטה ללמוד דברים ביסודיות, הקשבתי שעות בשימת לב להרצאותיהם המלאות של הפרופסורים אוריאל רייכמן ואבי שגיא ועוד, ואינני רואה כיצד התנהלותם התוקפנית המופלגת נובעת מההנחות שלהם. הפרוגנוזה והחששות שהם שוטחים בפנינו הנם בלתי מסתברים, ורחוקים ביותר מהריאליה.
גם אם הייתי מאמץ באופן מלא את תפיסותיהם החברתיות-מדיניות-ערכיות, אינני מקבל את ההצדקה לתחושת האיוּם הקיומי בה הם נתקפים. גם דבריהם בניתוח עובדות שונות שכבר התרחשו רווּיים טעויות והשערות. עיניהם נצמדות באדיקות למשקפת מַגדלת 'משופרת' ומעַוותת , דרכּה הם מביטים על המציאות הפוליטית והחברתית בישראל.
הטעות האופטית הקשה מכילה שני רכיבים. הַרכיב האחד; הם מייחסים למרכיבי הקואליציה, בעיקר החרדים ו"המשיחיים" מזימה כוללת, צעד אחד צעד להפוך את ישראל למדינת הלכה, ולהשתלטות כוחנית על האזרחים מהצד השמאלי, באמצעות "משטרת בן גביר" (דברי רייכמן). זו דוגמית בלבד המבטאת את אמונת חכמי השמאל, שממשלת הימין שואפת ללפות ולחסל את מדיניות השמאל בטקטיקה ערמומית שסופה להתגשם בצעדים אגרסביים וטוטאליים.
מדוע תיכף להקמת הממשלה החלה ההשתוללות השמאלית-ליברלית, דהיינו לפני שהסכנה (כביכול) מפני "הדיקטטורה" לבשה מימדים קונקרטיים כלשהם, והיא מסלימה למרות שחלפו רק מספר חדשי דיונים פוליטיים בלא השלכות מעשיות. לדעתי ההסבר לכך הוא שבעשרות השנים האחרונות כלי התקשורת משמיצים באופן חד צדדי את הציונות הדתית, את החרדים ואת מפלגת הליכוד, ומעוותים ומסלפים קשות ובאורח שיטתי את פני העובדות.
תעמולת שקרים זו בראָה יש מאין, דמות דֶמונית של משיחיסטים, ביביסטים וחרדים, דמות דימיונית פונדמנטליסטית וחסרת אחריות, השונה מאוד מהדמות הריאלית - והנה "אוי ואבוי, המפלצת הזו הניחה את ידה על הגה השלטון". הווה אומר, הוצאת השם הרע חוזרת אל התקשורת הישראלית וצרכניה המשכילים, כבומרנג.
לטעמי, לימודי הדיבּה (בעולם השמאלי) צריכים להטריד נפש יהודי, הרבה יותר מאשר היעדר לימודי הליבּה (בעולם החרדי). מדוע? מפני שהתקף הזעם השמאלי דוהר בלי מעצורים ומבלי להביט אל הפגיעוֹת שהם גורמים לעמוד השדרה של העם היהודי בארצו. והרי הימשכות התופעה עלולה להביא לנזק אסטרטגי שלא היה כמותו. צר לי מאוד לומר זאת, אך השמאל הליברלי שרוי בהלך רוח לא נורמלי.
עתה לרְכיב השני של הטעות האופטית. מנהיגי מחאת השמאל מציירים תסריטים אשר סיכויי התגשמותם קרובים לאפס, ותסריטים אחרים שמועד התרחשותם בפועל עשוי אם בכלל, להיות חלקי, איטי ומדורג. ובפרט שכל קואליציה ואפילו זו הנוכחית היא פסיפס מפלגות המגבילות זו את זו, ומעכבות את מימושן המלא של התוכניות. מעבר לכך; בבחירות הבאות אם ירצו בכך מפלגות המחאה, הן תוכלנה לנסות להתאחד עם הליכוד ולהחליש בכך את כוחם של החרדים וכו'. ובאשר לרפורמה המשפטית, ממשלות עתידיות אחרות ימנו שופטים אחרים וגם יהיו רשאיות לשנות חוקים ותקנות שונות.
בנסיבות החיים בכלל והחיים הפוליטיים הגמישים בפרט, הפאניקה המציירת תסריט אחד שחור ומיידִי בלא להביט נכוחה במציאות השגרתית העשויה צבעי ביניים ופשרות, היא פאניקה שיש לה הרבה רגליים המשוטטות בהפגנות, כי לעיתים לשֶקר יש רגליים רבות אף שהוא חסר יסוד.
מה שהתרחש הוא, שהאינטלקטואלים המובילים את הציבור השמאלי ליברלי, נתפסו להבדלים הרעיוניים המופשטים, כביכול קיימים אנחנו אי שם בתוככי עולם האידיאות.
הפער המוצק והבולט בין שתי האידיאות, בין זו הליברלית שמאלית לבין הדתית והלאומית, הוא פער קוטבי השרוי בעולם המופשט, אולם בחיים עצמם יש דרכים מגוונות לחיות במשותף בלא הגבלות הדדיות משמעותיות. זאת מפני שרוב גדול של השמאל הליברלי, מזדהה עם התחושה שבעם ישראל פועמת תחושת שליחות, שליחות לארגן ולבנות חברה שיש בה טעם מיוחד הניזון ומקבל השראה מנביאי ישראל הקדומים ומהיסטוריה שלו.
כמו כן, רוב משמעותי בישראל מכיר בעובדה ששכנינו הערבים מוסלמים לא יניחו לנו לחיות בשלווה באופק הנראה לעין, ואפילו נחתום עימם על הסכמים צבאיים ומדיניים נדיבים. זאת בְּשל המנטאליות והתרבות המושרשת אצלם. הווה אומר, המשותף בישראל בין התפיסות ואורחות החיים, של הימין משם והשמאל מכאן, הוא שיתוף משמעותי. בפנינו אפוא, היסחפות ליברלית שמאלית חד צדדית מבוהלת ומופרכת, והיא נמשלת בעיני לתביעת גירושין פזיזה ומיותרת הצומחת מעצבנות וקוצר רוח קיצון של הצד הדורש פירוק נישואין.
ומי הם הילדים הנפגעים מהגירושין הלוחמניים? אלו עמך ישראל, הציבור הרחב שנגרר אחרי חכמיו שבינתם נסתתרה ולקו בהיעדר ראייה מפוכחת ארוכת טווח. כך, ממש כאש בשדה קוצים התלקחה ברחובותינו תסמונת פרנוֹיה קולקטיבית הרווּיה אדי זעם שמאלי ליברלי גבוה עד שמים, ואויבנו סביב למדורה מוחאים בהנאה כפיים.
נאה לסיים מאמר זה, בכמה שורות מהשיר העדין שאת מילותיו כתב אביהו מדינה,
מילים שיחזירו את המדינה הזו לאביה האחד שכולנו ילדיו:
הן רק אתמול עוד אהבנו
וביחד הכל בּנינוּ
ולשנינו עוד פרחי אהבתנו
נכספים הם כה רכים הם ויפים.