השבוע הסתלק לבית עולמו שופט בית המשפט העליון יעקב טירקל ז"ל.
בעידן בו מערכת המשפט נמצאת בעין הסערה, על ניסיונה להשתיק את קולו של הרוב – היהודי, הלאומי, הציוני, טוב להזכיר ולהיזכר במי שהיה ממרימי דגל המשפט העברי, שהשמיע קול מוסרי, ציוני ולאומי, מבלי לנסות למצוא חן בעיני בשר ודם.
כדברי ראש הממשלה נתניהו: "מאבקו הנחוש לניצחון האמת מצא את ביטויו, בין היתר, בהפרכת ההתקפות השקריות נגד מדינת ישראל. מורשתו המשפטית של השופט טירקל תמשיך להיות מקור השראה לשנים רבות. מחויבותו חסרת הפשרות לעקרונות הצדק והאמת תוסיף להיות חקוקה בקרב כל מוקירי זכרו".
לפני כ-20 שנה, התפרסמה הרצאה שנשא השופט טירקל ("ועל דעת היחיד" מחקרי משפט יט תשס"ג-2003, עמ' 421-413). בהרצאה זו ביטא, כך נדמה לי, את ה"אני מאמין" שלו בדבר תפקידו של בעל דעת מיעוט במערכת משפט המשמיעה לא פעם קול אחיד. וכך פתח את דבריו:
"לצד 'דעת המקום', 'דעת הקהל', ודעת בית הדין שבתפילת ערב יום הכיפורים עומדת דעת היחיד. לפעמים חרישית, 'בקול דממה דקה', ולפעמים בקול ענות. בראש סדרת הרצאות על שירה הביאה לאה גולדברג שיר יפני מן המחצית השנייה של המאה העשירית – התרגום לעברית מן התרגום האנגלי – על הקול הבודד המביא את הסתיו.
הַצְּבִי עַל הָרֵי הָאֹרֶן
אֲשֶׁר אֵין שָׁם עֲלֵי שַׁלֶּכֶת
יוֹדֵעַ כִּי בָּא הַסְּתָו
רַק מִצְּלִיל קוֹלוֹ שֶׁלּוֹ
דעת היחיד היא, לעתים קרובות, כצליל קולו של הצבי הבודד הזה. לא תמיד מובנת, לפעמים נשכחת, לפעמים צריכה היא למבין דבר שיגלה אותה. זהו קול שיש שהוא מביא את הסתיו, אך יש שהוא מביא סערה" (עמ' 414).
אל תהי דן יחידי
בימים בהם אנו עדים להשתקה וסתימת פיות דווקא מאלה המתהדרים בחופש הביטוי הדמוקרטי-ליברלי, ראוי להטות אוזן ולהקשיב היטב לדבריו הישרים של טירקל. וכך המשיך את הרצאתו: "לפי מקורות המשפט העברי, ההלכה מתלבנת מתוך ויכוח ומחלוקת; וכבר נאמר: 'אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה' (בראשית רבה סט, א). דומה שלכך נתכוונו בדברים: 'אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד' (אבות פ"ד, מ"ח). הרעיון שאין לפסוק על פי דעה אחת, אלא אחרי ויכוח ומחלוקת בין הדעות השונות, משתקף גם בהלכה שלפיה: 'סנהדרי שראו כולן לחובה – פוטרין אותו' (סנהדרין יז, א).
"הייתי מוסיף ואומר כי למחלוקת יש חשיבות לא רק לצורך ליבון ההלכה, אלא גם כדי להשמיע עמדות ערכיות שראוי שיושמעו אף על פי שדעת הרוב לא אימצה אותן. דוגמה לכך הוא פסק הדין בעניין החזרת העצורים הלבנוניים שהוחזקו בישראל במעצר מנהלי כ'קלפי מיקוח' במשא ומתן לקידום שחרורם של שבויים ונעדרים מקרב כוחות הבטחון. דעת הרוב – שישה שופטים – פסקה שיש להחזירם; דעת המיעוט – שלושה שופטים – היו שאין להחזירם.
"הבעתי שם את דעתי כי אין מדובר בכבודם ובחירותם של העצורים מול השמירה על בטחון המדינה, אלא בכבודם ובחירותם מול כבודם וחירותם של שבויינו ונעדרינו. עוד אמרתי כי שקילתם של אלה 'אינה נעשית בתוך מעבדה משפטית, אלא בתוך כור היתוך של ערכים, גם לאומיים, ואף של רגשי חמלה אנושיים' (עמ' 419).
כדאי לשים לב לאופן הצגת המשוואה, המשנה גם את היחס וממילא – את המסקנה: "אין מדובר בכבודם ובחירותם של העצורים מול השמירה על בטחון המדינה, אלא בכבודם ובחירותם מול כבודם וחירותם של שבויינו ונעדרינו". איזה שינוי המשוואה הזאת מכניסה לשיח לעומת משוואות עקומות שהמוסר המערבי האנטי-לאומי-גלובליסטי מייצר באופן דיכוטומי ומלאכותי.
סגולה נפלאה
וכך חתם טירקל את דבריו: "לעניין זה, של קידוש זכותו – וחובתו – של בעל דעת היחיד 'לעמוד ביחידותו', יפה מאין כמוהו סיפור המחלוקת בין עקביא בין מהללאל לבין חכמים (עדויות פ"ה, מ"ו):
'עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזֹר בְּךָ בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ'.
עקביא בן מהללאל לא סמך ידיו על פסק-דין שלא האמין בו; הוא לא חזר בו ממה שהאמין בו; הוא עמד ביחידותו עד שעתו האחרונה, ולא נעשה שעה אחת 'רשע לפני המקום'" (עמ' 421).
יפים הדברים וראויים למי שאמרם, אך כאן ישאל השואל: כיצד ניתן לזכות לעמוד בלחץ ההמון ולא להיכנע לדעת הרוב הממשי, או ההגמוני, שלדעתו האמת נמצאת אצלו?
השבת, י"ד בסיוון, תחול אזכרתו ה-202 של ר' חיים מוולוז'ין. סגולה נפלאה להתמודדות מול לחצים מסוגים שונים, מובאת בספרו "נפש החיים" בסוף השער השלישי:
"ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית''ש (-יתברך שמו). ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב''ה. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל". (נפש החיים שער ג, פרק יב)
וכך סיכם ותמצת את דבריו הרב יוסף אביב"י: "האדם היודע כי ה' יתברך שולט לבדו ואין עוד כוח חוץ ממנו יזכה לכך שה' יתברך יבטל את הכוחות והרצונות בעולם והם לא יוכלו להזיק לאדם כלל".
מי שאיננו רואה עצמו כעומד במקום אלוהים, אלא כעומד בענווה מול אלוהיו, מבטל רצונו אליו, יְזַכֶּה אותו מי שדן יחידי לעמוד בגבורה מול כל יריב, ללא מורא וללא משוא פנים.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של 'מכון מאיר'