האיש הזה הוא אחי

אחד הטקסטים הפופולריים סביבם התנהלו פעולות ודיונים לפני שנות דור, בתנועת הנוער בני עקיבא, היה "האיש הזה הוא אחי", שנכתב על ידי מי שלימים הפך להיות ראש הממשלה וראש האופוזיציה – יאיר לפיד. וכך הוא כתב אי אז, לפני כ-40 שנה:

"והאיש ההוא שאני שונא, שבשם ערכים דתיים שאפילו הוא לא מבין, תובע זכות היסטורית על הפרת והחידקל, הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב, שעומד לידי ביום כיפור ומראה לי בסבלנות אין קץ את הקטעים הנכונים... והאיש ההוא שאני שונא, שקורא לי 'אחי' למרות שהוא לא, הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב, שאם ארצה או לא ארצה הוא אחי! כי זה מה שיש, ואתה חלק ממשהו ומעבר לכל ההבדלים והצעקות והעניינים, המשהו הזה לא נורא כל כך, ואם תרצה או לא תרצה, המשהו הזה הוא גם אתה!" (מתוך: האיש הזה הוא אחי, יאיר לפיד. מעריב, ז' בתמוז התשמ"ה, 26/06/1985).

מאז כתיבת הדברים האלה עבר הכותב אי אלו שינויים, ויש שאף התייאשו מלנסות לעמת אותו עם דברים שאמר או כתב בעבר. ובכל זאת, נזכרתי בטקסט הנשכח הזה, בעקבות הלוויית הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל שהתקיימה בשבוע שעבר. חשבתי על רבים בישראל שעבורם שמו של הרב אדלשטיין פרץ לתודעה בעיקר לפני מספר שבועות, כשיו"ר דירקטוריון מאפיית אנג'ל הנכנס, עומר בר-לב, החליט להפגין מול ביתו של הרב הישיש, מגדולי הדור - ראש ישיבת פוניבז' ומנהיג הזרם החרדי-ליטאי (צעד שהפך השבוע להתקפלות מפוארת, באמצעות מכתב התנצלות וביקור ניחומים אצל המשפחה האבלה).

בחשבון הטוויטר שלו כתב אז בר-לב, לצד תמונתו: “עכשיו בבני ברק עם אחים לנשק...". כן, זה היה לפני שיגאל מלכה חשף שאותם "אחים לנשק", הם יותר אחים לנשק של אויבי ישראל נגד מדינת ישראל. כי מתברר שאלו המסתתרים מאחורי השם הידידותי "אחים לנשק" הם בעצם ארגוני שמאל קיצוני הממומנים על ידי קרנות זרות, שהסימפטיה שלהן למדינת ישראל, הבה נאמר, מוטלת בספק.

(הערת המערכת: "אחים לנשק" מכחיש כל מימון זר כפי שנאמר במאמר של הכותב, במכתב למערכת מצד הארגון נאמר כי "מדובר בארגון, אשר חבריו ומתנדביו הם מלח הארץ, אשר עושים לילות כימים על מנת למחות באופן דמוקרטי ולגיטימי נגד ההפיכה המשטרית וזאת בעזרת כל הכלים החוקיים העומדים לרשות אזרח במדינה דמוקרטית, כאשר לנגד עיניהם עומדים להתרגש שינויים דרמטיים בשיטת המשטר במדינתנו, והם מסרבים לעמוד מנגד").

בדרכי נועם

החשיפה הזאת, סמוך להלוויית הרב אדלשטיין, היתה מבחינתי סמלית וגם סגרה מעגל קטן; בבחינת אמור לי מיהו אחיך ומול מי אתה מפגין, ואומר לך מי אתה. להפגין דווקא מול רב שדגל כל חייו בחינוך בדרכי נועם? שהשיב פעמים רבות להורים ולמחנכים ששאלו על בעיות חינוכיות שונות של ילדיהם ותלמידיהם: "רק בדרכי נועם, בלי כפייה"?

ומה לדעתכם היתה דעתו של הרב אדלשטיין על עומר בר-לב וחבריו המפגינים? לפני כשנתיים אמר לתלמידיו, במהלך שיעור, את הדברים הבאים: "גם חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות, אם הם מוסרים את נפשם על הצלת אחרים מתוך אהבת הבריות, יש להם עולם הבא כמו הרוגי לוד שמסרו את נפשם לטובת בני העיר" (על פי הגמרא בתענית יח, ב).

העמדה החינוכית העקבית של הרב אדלשטיין, לחינוך סובלני, ללא כפייה ובדרכי נועם, השתקפה בעיקר בהדרכותיו להורים ולמחנכים שילדיהם התרחקו מאורח החיים הדתי. בשיחה ידועה עם מחנכים, שהתפרסמה לפני כמה שנים, הביע את דעתו הנחרצת על הדרך בה יש לכוון כיום נערות ונערים שנטשו את העולם הדתי. להלן חלק מאותה שיחה מרתקת:

השואל: אם הילד הולך בלבוש כזה שההורים לא לובשים, וההורים לא קונים לו את הלבוש, הילד יודע... תשובה: צריך להסביר לו שזה לא בסדר. השואל: הוא כבר לא מקבל [את מה שמסבירים לו], צריך לקנות לו אותם? תשובה: אין ברירה, אין עצה.

השואל: אין כאן שאלה של מסייע? כשנותנים כסף לילדה לקנות בגד שהוא לא צנוע, ואז היא לא תחזור למוטב! תשובה: היא יודעת באמת מה ההורים רוצים. השואל: אפשר לקנות להם בגדים לא צנועים? תשובה: אם זה מה שהם לובשים, כן. הם בנים של הקב"ה, לכוון לשם שמים.

השואל: ואין בזה 'לפני עיוור'? תשובה: אם הם כבר הולכים, זו העצה, זו ההצלה, זו הרפואה. השואל: אנשים חושבים שצריכים לצעוק, איך אפשר התנהגות שכזאת בבית? תשובה: לא. אסור לצעוק. לצעוק זה לפני עיוור. זה מזיק. השואל: מי יכול לקבוע האם מדין חינוך או קירוב צריך קצת 'שמאל דוחה'? תשובה: היום אין לנהוג כלל בשמאל דוחה.

השואל: מה ההבדל בין הדורות האחרים לדורנו? תשובה: כל זמן וההנהגה שלו. השואל: אם יש ילד שמחלל שבת בבית, גם כן צריך לנהוג עימו בידידות? תשובה: מה השאלה?! כן. השואל: ראש הישיבה אומר שילד שהתקלקל – צריך לנהוג עמו בידידות בכבוד ולקרב אותו. תשובה: באהבה אמיתית, הוא לא אשם. הוא אנוס. רחמנות עליו, הוא לא אשם, הוא תינוק שנשבה.

הערובה היחידה להצלחה

מהו סוד הנהגתו של הרב אדלשטיין – מעבר לגדלות יוצאת דופן בתורה ובמידות, במסירות, עד יומו האחרון כלשונו של הרב ברוך מרדכי אזרחי: "ר' גרשון היו קוראים לו... אבל ר' גרשון הזה, היה גאון בתורה שאין כדוגמתו, היה צדיק תמים שאין דוגמתו, היה מנהיג גדול ונורא שאין דוגמתו"?

אך כיצד נוכל גם אנחנו לזכות למשהו מאהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת כל בן וכל תלמיד?

את התשובה לכך, כך נדמה לי, מצאתי במאמר קצר ויסודי – "דרכה של תורה", שכתב הרב אדלשטיין בעבר: "הנה מלבד מה דנתבאר (-שנתבאר), שעסק התורה צריך להיות בכל רגע ורגע מרתק, מושך ומעניין, וחבל למי שמפסיד זאת. יש עוד לדעת, שזו הערובה היחידה להצלחה בתורה, שרק בדרך זו אדם לומד טוב כמו שצריך עם כל החיוּת והלימוד נקבע בליבו ונבלע בדמו... וכל השאר, מה שלומד בלי טעם, ומכל מיני סיבות ולחצים, בדרך כלל אינו מחזיק מעמד, ועל כל פנים, לא מביא לאותה רמה של הצלחה, וחבל".

הרב אדלשטיין כמעט שלא היה מושפע "מכל מיני סיבות ולחצים". את המציאות ראה מבפנים, מתוך נקודת האמת, וממילא לא חשש להציג עמדה סובלנית ומתונה כשראה בכך צורך. היו בכך מצד אחד מפוכחוּת וריאליזם, אך מן הצד השני היתה בכך גם נקודת מבט שמבקשת לחשוף את היסודות שמחברים בינינו, "מעבר לכל ההבדלים והצעקות והעניינים"; בין אדם לתורתו, בין הורים לילדיהם, בין רב לתלמידיו ובין אח לאחיו. לא מתוך כפייה. בדרכי נועם.

"כי זה מה שיש, ואתה חלק ממשהו ומעבר לכל ההבדלים והצעקות והעניינים, המשהו הזה לא נורא כל כך, ואם תרצה או לא תרצה, המשהו הזה הוא גם אתה!"

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של 'מכון מאיר'