מכל התופעות המכוערות שקיימות בתרבות שלנו, תופעת השיימינג היא אולי המכוערת מכולן. הקלות הבלתי נסבלת של חברה להלבין פני אדם, מוסד או מקום – ללא משפט וללא בירור.
הבעיה איננה רק מצד הנזק שנגרם למבויש אלא לא פחות מצד הריקבון המוסרי שמתחולל אצל המביישים. אדם אמור לבדוק אלף פעמים ולטבול במקווה שבע פעמים לפני שהוא לוחץ על ה"שתף"; נשגב מבינתי כיצד "אבירי המקלדת" ישנים טוב בלילה.
בין הראשונים שעשו שיימינג היו המרגלים – לארץ ישראל במקרה הזה. במגילת איכה שאנו קוראים בתשעה באב, כל הפרקים (למעט האחרון) בנויים על פי סדר האלף בית. מהפרק השני והלאה, הפסוק שמתחיל באות פ' מוקדם לפסוק המתחיל באות ע', שלא לפי הסדר.
חכמים דורשים על כך, שהמרגלים בפרשתנו – שהוציאו דיבת הארץ בתשעה באב – הקדימו את הפה לעין, כלומר הוצאת הדיבה של המרגלים היא תוצר של מי שמקדים את הפה לעין, חורץ גורלות לפני שהוא מביט בראייה בהירה.
פרשת המרגלים נכתבה לדורות כדי לעשות שיימינג לשיימינג. על מנת לזכור שבסופו של דבר שהמרגלים - וכל מי שגיבה אותם בטוקבקים מתלהמים - נותרו במדבר. היחידים שנכנסו לארץ הם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. דמויות שעומדות זקופות קומה גם בזמן שהתקשורת משתוללת, ואומרות בצורה שקטה אמת עמוקה ויסודית; גם שהיא לא פופולארית.