געגועים לפא"י

1.מערכת היחסים הנפיצה-ממילא שבין הציבור הכללי לחרדי, הידרדרה באחרונה לתהומות חסרי תקדים. מעולם לא היתה השנאה כה עמוקה.

התבטאותה הבזויה של גלית גוטמן, הפגנת 'המצור על בני ברק', והגידופים נוסח 'ממשלת הביזה', הם רק דוגמיות מקריות לעומק השבר שאליו צלל השיח הפלגני בישראל.  

כדי להבין את תחושות הציבור החרדי מול המתקפה חסרת התקדים, ראוי להתבונן בדבריה של אישה חרדית, אסתי רידר אינדורסקי, שכתבה במאמר בעיתון הארץ דווקא, על תחושותיה: "עכשיו לא נעים להשתייך לחברה החרדית.

לא קל ללכת ברחוב, כשמבטים של משטמה ננעצים בך, ומילות נאצה מוטחות בפנייך. השנאה הפכה לממוסדת, שגרתית ונפוצה, והתחושה היא שזה כבר לגמרי פוליטיקלי קורקט לשנוא ולהכליל את כל החרדים. הדחייה מהחרדים, שאט הנפש והשנאה כלפיהם, נעשים בגלוי בתקשורת, מצד בעלי חנויות ועוברי אורח".

2. על רקע האיבה התהומית עד כדי חשש למלחמת אחים, ראוי לזכור שפעם היתה כאן מפלגה חרדית שעשתה כל מאמץ שלא להתעמת עם הציבור האחר, והעדיפה לחיות לצידו על פי עקרונותיה התורניים, ברוח של מצוות ועבודה, אבל מבלי לנעוץ לו אצבע בעין. כשעוקבים אחרי ההתנהלות הכוחנית, המתנשאת, היהירה של גולדקנופף וגפני, ואחרי ה'השקופע' החדשה מקרוב באה, שעיקרה 'אני ניצחתי בבחירות ואני על הסוס אקבל את כל רשימת הקניות שאגיש', או: 'ביבי בלעדינו אינו ראש ממשלה ולכן הוא ישלם טוב טוב עבור תמיכתנו בו', מתחילים להתגעגע למפלגת פא"י (פועלי אגודת ישראל) ההיסטורית, שליוותה באהדה ובמתינות את המפעל הציוני מאז הקמתה בפולין ב-1922 ועד דעיכתה בשלהי שנות ה-80 – אף שמעולם לא היתה ציונית.  

דווקא בימים אלה, וללא כל קשר למשבר החברתי העמוק ביחסי חילונים-חרדים, התפרסם מחקרו מאיר העיניים ורחב היריעה של החוקר שמואל מרצבך, הוא עצמו צאצא למייסדי פא"י, על דרכה של פא"י, בכתב העת 'השילוח' רב הכמות והאיכות. הוא מסכם את שלושת עמודי ההשקפה הפא"י'ניקית: "נאמנות לתורה וערכיה; מעורבות של ממש בעסקי עולמנו [להבדיל מן המצב בימינו המעודד הסתגרות במגדלי שן ובגיטאות, ללא השתתפות בעול הכללי]; ואחריות לאומית [נשיאה בנטל הביטחוני, הכשרה מקצועית לצרכי פרנסה, התחשבות בחובות הכלל]". [הסוגריים המרובעות מציינות תוספת מחדדת של כותב השורות הללו].

3. בשיחות עם חרדים בני זמננו, ובעיקר אלה שבוחנים את המציאות בראייה בינארית, של או-או, נשמעת נימת בוז כלפי פא"י. "תראה מה היה בסופה", טוענים מחרפיה. ואחרים מתאוננים על שתנועת הנוער שלה עזרא, הפכה להיות פחות 'תנועת נוער חרדי לאומי', כתוארה הרשמי, ויותר ל'תנועת נוער חרדי ציוני'.

אבל בימים ההם העריצו אותה גדולי הדור, בשל דביקותה בתורה ובמצוות מחד, והיותה מעורבת בדעת עם הבריות מאידך. היא היתה אנטי תיזה לקנאות הירושלמית (אשר הצמיחה מוטציה קנאית ושמה 'פא"י הירושלמית', שלא זה המקום לדון בה), והוכיחה שניתן לעסוק בבנין הארץ באמצעות התיישבות חקלאית, ולהקפיד על שמיטה כהלכתה, על פי הנחיותיו של גדול הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, מווילנה. בעצתו נרקמו קשרים אמיצים בין פא"י לגאון בעל החזון אי"ש, אשר ראה בעין יפה את מפעלה החלוצי. במחברת המבקרים בגרעין פא"י להתיישבות 'נוער אגודתי כפר סבא', כתב החזו"א:

"לשמחת לבב זכיתי לראות את הנוער אשר לבבו ער לתורה ולמצוותיה, לקיימה, לעבדה ולשמרה. אשרי עין ראתה אלה בימים אלה המוסיפים תקווה לישועות הנבאות לשיבת בנים לגבולם ומלאה הארץ דעת ה', ובגילי שמחה הנני חותם בברכה שיצליחו בכל פינותיהם ויזכו לראות בנחמת ציון".

4. מרצבך מזכיר כי בשלהי 1943, לפני 80 שנה בדיוק, פנתה פא"י, על דעת החזו"א, למוסדות הציוניים קרן היסוד וקק"ל, בבקשה לקבל הקצאות קרקע ותקציב, לקיבוץ חפץ חיים ליד גדרה, ולהקמת התיישבויות נוספות. פניה זו הניבה את קיבוץ חפץ חיים שאוייש בידי גרעיני פא"י 'נוער אגודתי כפר סבא' ו'חפץ חיים', ויישובים פא"י'ניקים נוספים.  

מרצבך: "דמותו של איש פא"י היתה דמות של איש הדר, יהודי תורתי, 'יהודי חדש', הנאמן להלכה באופן מוחלט ומציית למוצא פיהם של ת"ח, ובד בבד עמל לפרנסתו, בעיר ובכפר, מסור לעניינים הלאומיים, ליישוב הארץ ולבנין המדינה – ואיננו ציוני... איש פא"י היה אדם מדקדק במצוות ועמל בתורה מתוך שאר רוח; אדם הרואה בתורה ובמצוות בסיס לרוחב דעת ולאהבת הבריות; אדם המתרכז בחלקים הגבוהים של המציאות ומתבונן עליה בעין טובה, במתינות ובבגרות".

מתוך עמדה זו תמכה פא"י בהתלהבות בהקמת המדינה, וריגשה את בן גוריון: "פא"י הם ציונים", כתב ביומנו, אף שפא"י מעולם לא הגדירה עצמה כזו. על אף זאת, ראשיה התייחסו בדחילו ורחימו לנס הקמת המדינה: "שעה גדולה וכבירה היא... שעת מפנה בתולדותינו, שעת שיבת העם לארצו וקיבוץ גלויותיו".

5. מסכם מרצבך במאמרו מאיר העיניים את דרכה האנטי מגזרית: "פא"י אין משמעה מגזריות מתבדלת, דאגה לאנ"ש לבדם... פא"י מלמדת כי תיתכן חרדיות והנהגה חרדית המציבות בראש מעייניהן את עתידו של עם ישראל בארצו ומבכרות אינטרסים כלל ישראליים על פני אינטרסים מעמדים מיגזריים... מודל חרדיות זה נחוץ לנו כאוויר לנשימה".

מי יתן...

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')