כמה ימים לסוף שנה וכולם כבר עם הראש בחופש. ספרי הלימוד נמסרו, אין כבר חומר להספיק ובעצם כל מה שנשאר לנו זה רק למרוח את הזמן עד לצלצול הגואל:
זה גם מה שחשבתי בתור מחנך מול הכיתה שלי: ניתן להם עוד מגרש ועוד משחק בכדי להשיג שקט תעשייתי עד שתפס אותי אחד מחבריי לצוות ואמר לי מבלי לפגוע שאני שורף את הזמן היקר ביותר בשנה:
עד שכבר יש לך הזדמנות ללמד ולדבר איתם על מה שאתה רוצה, אתה הולך לאבד את הזמן היקר הזה ולשרוף אותו על המגרש?
"על מה בדיוק אתה רוצה שאדבר איתם?" שאלתי: "על החיים שלי? על ההתמודדויות? הנפילות? על הרגעים הקשים?"
"בדיוק!" ענה לי בפנים נוצצות. "ויודע משהו? לא תאמין איך בזכות הסיפורים האלו הם יזכרו אותך אחר כך. רק מה, תקדים מראש שמי שלא רוצה להישאר בשיעור ולחפש לעצמו תעסוקה אחרת יותר ממוזמן ללכת. אתה לא מכריח אף אחד להישאר בכיתה. אתה לא הולך להעביר להם חומר של בית ספר אלא חומר של החיים".
לכמה מאיתנו כמחנכים ומורים יוצא לשתף את התלמידים שלנו ברגעים אישיים יותר בחיים?
רגעים שיחרגו מאזור הנוחות שלנו ויצאו מחליפת המחנך בדרך ללב שלל התלמידים שלנו.
בוודאי שיהיו כאלו שיצקצקו בלשונם ויגידו: וכי מה קשור העולם האישי שלי לתלמידים שלי? הם לא חברים שלי, הם התלמידים שלי, מדוע ולמה שארצה לשתף אותם ברגעים אינטימיים?
ובכן, בוודאי שאין מטרתי לגרום למישהו להפר ולחצות את אזור הביטחון המקודש בין מורה לתלמידים:
מורה הוא מורה ותלמיד הוא תלמיד. וטוב שכך. אולם מה לגבי סיפורים ושיתופים שיוציאו אותנו קצת מאזור הנוחות, יגעו בתלמידים ובכל זאת ישמרו על הדיסטנס בין מורה לתלמיד?
האם אין מרווח סביר נורמלי ומקובל שבו התלמידים יוכלו להכיר אותנו קצת יותר מעבר לחליפת המחנך ובכל זאת עדיין אזור הנוחות האישי שלנו לא ייפגע?
האם אין סיפורים מהצבא, דייטים או כל מרחב אחר שבו עברנו התמודדויות שנוכל לשתף אותם ולגעת בנשמתם מעבר לחומרי הלימוד הפורמליים?
לא יודע מה אתכם, אבל בכל פעם שאני מגיע לזמן הזה של סוף שנה, רגע לפני הצלצול הגואל ומשתף את התלמידים שלי בחיים שלי, נרשמת נוכחות מלאה או כמו שאמר לי לפני שנה אחד מהתלמידים שלי בעל קשב וריכוז שהיה יותר תדיר מהשיעורים ועכשיו לא הפסיק להקשיב:
"יאללה המורה, אם רק היית מעניין ככה גם בשאר השנה...".