שורפי מחסני התבואה

הכי קל זה לשרוף את אסמי התבואה. לקחת לפיד להצית ולשרוף הכל. בזמן המצור על ירושלים, היהודים עזי הנפש נלחמו בגבורה מול הרומאים, אך במקביל נלחמו זה בזה.

אלעזר בן שמעון החזיק בחצר הפנימית של בית המקדש, יוחנן מגוש חלב החזיק ברוב שטח הר-הבית, ושמעון בר גיורא החזיק בשאר חלקי ירושלים וכולם נלחמו האחד בשני. כל אחד רצה לנצח את הרומאים, אך לא האחד עם השני. במהלך הקרבות בין יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, הוצתו באש מחסני המזון של העיר שבתוכו היה המזון של תושבי העיר הנתונה במצור. אוכל שהיה מיועד לאנשים נשים וטף. האקט הזה מסמל יותר מכל עד כמה המאבק הפנימי המיותר גרם לאנשים ל"לראות בעיניים" ולפעול בעקיפין לחורבן המקדש.

הקנאים בעם ישראל רצו הכרעה ברורה מול היהודים. אז מה עושים? עושים מעשה שיאלץ אותם להקשיב. שריפת האוכל הייתה פעולה אלימה ונוראית שגרמה לעיר לגווע ברעב. שריפת אסמי התבואה, היא נקודת חורבן נוראית, עוד לפני שריפת ההיכל, הביזה הרצח השבי הנורא. כי עם שלא מצליח לדבר האחד עם השני, הרואה ב'אחר' גורם מסוכן, הנלחם באחר כאילו הוא האויב הבא לכלותו, זהו החורבן האמיתי. לא ניקח לרומאים את הרשעות והאכזריות שלהם. אבל אי אפשר להתעלם מהחלק שלנו כעם בהחרבת ירושלים והמקדש. אי אפשר שלא לקחת אחריות ממלחמת האחים הקשה והמיותרת.

החורבן היה קשה ובמשך אלפיים שנה עם ישראל ליקק את פצעי הגלות הנוראה שבאה בעקבותיו. וזכינו לחזור לארץ אבל נדמה שגם היום החכמה היא לא לשרוף את מחסני התבואה. כי עדייו הרצון "להכריע" מפתה מאוד. להוכיח שהצד השני טועה ומטעה, שהוא "חובר לאוייב" שהאחר מוליך אותנו לאבדון, הרצון הזה עלול לעורר את השד שרוצה לשרוף הכל.

קשה יותר לעבוד ביחד ולפעול בדרכי שיח והידברות. זה לא קל לדבר, להקשיב. אנחנו צריכים ללמוד להכיל חוסר הסכמה , ואפילו "חוסר הכרעה", אם יש משהו שהחורבן הזה לימד אותנו, זו העובדה שיותר מששרפו הרומאים את המקדש שרפה 'שנאת החינם' אותנו. הגענו לכאן אחרי 2000 שנה קטן עלינו לעצור ולדבר ביננו, לייצר תקשורת ושיח. והעיקר שנצליח לשאול את עצמנו: האם אני משורפי מחסני התבואה? אולי אפשר אחרת? לא לוותר על האמת שלנו אבל לא לשרוף את הגשר שאנחנו צועדים עליו.