אחד המאפיינים של תרבות הפוסט מודרניזם הוא הבנאליות שלה. הפיכת המציאות לפלטה אחת שטוחה שבה מתעקשים לטעון שאין שוני בין איש לאישה, בין יהודי ללא יהודי, בין ילדים למבוגרים וכו' – גם יוצרת נפשות חד ממדיות, צפויות ושטחיות.
באליטה הכלכלית, האקדמית והתקשורתית של מדינת ישראל למשל – שולטת רק אג'נדה אחת, והשאר מושתקות באלימות בידי רעש הזמברות. סוף כל סוף, אם הכל שווה – דעה שונה נתפסת כחריגה ואפילו מאיימת. "דמוקרטיה שוויוניות" מתפרשת אצל אנשים מסוימים שכולם צריכים לחשוב אותו דבר כמוהם, ומי שלא – יחטוף שיימינג. לעומת זאת, מקוריות ויצירתיות הן תוצרים של חברה שמאמינה בחיבור "מחוץ לקופסה" בין נקודות אמת של דעות שונות.
הדמוקרט השטחי הראשון היה קורח שטען "כל העדה כולם קדושים", אין הבדלים בחברה. קורח מלשון "קרחת יער". ביער עבות יש עצים מגוונים: גבוהים יותר וגבוהים פחות; עבים יותר ודקים פחות. קורח מעדיף נוף של קרקע שטוחה ואחידה. כשאין עצים גבוהים האבנים לא מרגישות רגשי נחיתות. השטחיות פונה למכנה השוויוני הנמוך ולכן קורח היה מוקף בעדה גדולה שהעניקה לו המון לייקים בזמן שפוצץ את השיחות עם משה רבנו.
אבל בסוף קורח ועדתו נבלעו באדמה. כי חברה שטחית שאינה מכירה בשוני ובצורך האמיתי שמצויים אצל השני – שומטת את הקרקע מתחת לקיום שלה. לעומת זאת, בהמשך הפרשה מתברר שמטהו של אהרון הכהן שונה משאר המטות, הוא מוציא פרחים ושקדים. יש הבדלים בין הכוחות השונים בעולמו של ה' ודווקא החיבור המושכל בין כולם מאפשר פריחה וצמיחה.