יום רביעי, 5:30 בבוקר במדבר סיני. כמאתיים חמישים אנשי שם מתארגנים לפעולה שתפתח את יום השיבושים: "בוקר טוב לכולם. אנחנו מסלימים את צעדי המחאה". פקודת המבצע כללה כוחות ומשימות, ניתן תדריך לפי הספר – כולל מקרים ותגובות והוראות בטיחות, והביצוע המושלם הפתיע את ההנהגה.
"הצבנו גבול", כך אמרו, "לדיקטטורה שהעלתה אותנו ממצרים". בשעת ה-ש', 7:15 דקות בדיוק, עורק התנועה הראשי למשכן העדות - נחסם. "הם קראו לעשות יום שיבוש, אמרו רק להגיע, ובאתי", סיפר אחד מאנשי השם. "זה אחד מימי המילואים שלי עכשיו".
ניסינו להבין מי מוביל את המאבק הגדול, בהיקפים ובעוצמות שלא היכרנו, נגד משה ואהרן - מי מחליט מתי ואיך, מי מארגן ומי משלם. גילינו שלמאבק יש מטה מרכזי ויש לו מנהל - שמו קורח, מנהיג ואיש חינוך שעשה כבר מיליונים, חבר הוועד המנהל של תנועת השמאל הציוני "כולם קדושים" ועד לאחרונה לוי מן המניין.
בריאיון ל"חדשות המדבר" הוא מסביר: "מטה המאבק מורכב בפועל מיחידים, משפחות וקבוצות, למעלה ממאתיים חמישים, שנאבקים במה שקורה פה עכשיו במדבר. אנחנו קבוצה שתשעים אחוז ממנה, אולי יותר, הם מתנדבים שמנסים לתכלל את כל הארגונים האלה".
מאחורי קורח, ניצב צוות היגוי. חברים בו בני שבט ראובן - דתן ואבירם, והמטה המרכזי מנסה לתאם בין ההתארגנויות הרבות ברחבי העם. השבוע, הצליח המטה לנווט את כולם לשיבושים ביום רביעי. "בהחלט, הייתה כוונה להסלים את המאבק, אבל אף אחד לא חשב על דם: התמונות הקשות נוצרו באדיבות השופטים והשוטרים שנשלחו על ידי ההנהגה המושחתת לחולל פרובוקציות".
קורח: "זו מחאה שמתחילה מלמטה, מהמון יוזמות מקומיות, ונולדת בקבוצות וואטסאפ קיימות - של יחידות ימי המילואים, של שכונות או אוהלים משותפים, של לויים, בכורות והרשימה ארוכה. המסגרת לא באמת משנה - אנשים מרגישים שהם חייבים לצעוק ומחפשים אנשים אחרים לצעוק איתם.
תסביר לי איך זה מתארגן. המטה למעלה אומר: "תחסמו דיונה"?
"לא. לא. אנחנו גוף עצמאי לחלוטין", עונה אבירם מ"אחים למחתות". "קמנו אותנטיים, אנשים שלנו קמו והתחלנו למחות, פשוט לעשות את הדברים. אנחנו חבר'ה שמאומנים, חיים ביחד, עושים ימי מילואים ביחד, וביחד בנינו את הדבר הזה, המטורף הזה, שהוא כולו מהשטח, אנחנו לא כפופים לשום דבר. מקבלים תרומות של עצמנו".
אתה לא חושב שפעולות כאלה רק יצרו אנטגוניזם נגדכם?
אבירם: "אין דרך אחרת למחות בישראל. אנחנו לא ניקח את חוק התורה לידיים, אנחנו אנשים שומרי מצוות, משרתים את העם, עובדי ה'. עזבתי הכול, עזבתי את העבודה ובאתי להילחם על עתיד הילדים שלי".
אבל אם מישהו מסייד על החול ליד משכן העדות "מדוע תתנשאו", אתה לא יכול להזדהות עם זה.
אבירם: "זה שאני לא יכול להזדהות, זה לא אומר שאני צריך לגנות את זה".
דתן: "לפעמים צריך לשחרר ולא להתייחס או להגיב לכל דבר וצריך להתקדם הלאה ולא למשטר, כמו עם דגלי מצרים - אנחנו צריכים להתייחס לכל אחד? הוא רוצה להרים דגל מצרים? שירים. כל אחד בא להפגנה ופועל אחרת, לכל אחד יש הדרך שלו".
מה שמאוד בולט בהפגנות זה המחתות. איך עלה הרעיון הזה, מי הציע אותו?
קורח עונה: "כל אחד יגיד שזה הוא אז אני לא רוצה לחלק לאף אחד ובוודאי לא לקחת לעצמי".
זה התחיל מכך שרכשתם מחתות וחילקתם? איך זה עובד?
קורח: "אני חושב שזה קרה גם וגם. בהפגנות הראשונות לאט לאט זה התחיל לצמוח והבנו שיש צורך, יחד עם זה ניסינו גם להביא מחתות לאנשים ואין מספיק - אני חושב שיש כנענים רבים שיודו לנו בהמשך על כך שנצטרך להזמין מהם, כי כבר נגמרו כל מייצרי המחתות במדבר, זה מדהים".
"המחתות האלה הן החזרת הגאווה של שכבה מאוד משמעותית בעם ישראל שמבינה שלאורך הרבה זמן, לאט לאט לעסו וכרסמו בה ופתאום היא חזרה להחזיק במחתות והבינה שהיא שייכת לקולקטיב מדהים של אנשים והיא נאבקת להחזיר לעצמה את הזהות שלה בתוך הדבר הזה".
יש את הקו הזה שאתם מתלבטים אם לעבור אותו - מחאה גדולה ומרשימה אבל ההנהגה ממשיכה בחקיקה ובסבב המינויים. אז מה השלב הבא – לעבור על חוק התורה?
קורח: "קודם כל אנחנו כבר מזמן לא במחאה, אנחנו במאבק, ואני חושב שאנחנו לומדים ועושים, מנסים להיות מקצוענים כמה שאפשר בתוך הכאוס הזה ולהבין שאנחנו צריכים לארגן הפגנות שמחריפות והולכות, ולא רק הפגנות – אלא לקיים מאבקים קשוחים, לא אלימים, שלא חוצים את חוק התורה. בנוסף, חשוב לי להדגיש: לא כל עבירה על החוק ולא כל סרבנות פסולה מבחינתנו. כבר הראנו לכולם במפגן טליתות התכלת המפורסם, שמצוות הציצית, חסרת ההיגיון, היא נטו פוליטית, ולא ציווי של אלוהים".
והוא מחדד ומסכם: "לשתק את העם עד שהעם יתעורר ויבין מה קורה לו. אני חושב שיש סנטימנט ציבורי מאוד גדול לעניין הזה, הפנמה הולכת וגוברת לכך שאין לנו ברירה אחרת. יותר ויותר אנשים מבינים שצריך לשלם מחיר מסוים. ואנחנו נהיה שם, כי זה או זה או שהאדמה תבלע אותנו".
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר