זהו, התחיל החופש הגדול של הנוער: החטיבות והתיכונים וזה הזמן של ההורים לשדר לילדים שלהם את המסר שלחופש הזה יש בעצם שני צדדים:
או שהוא הולך לנזול בין הידיים בבטן גב ושום כלום. או שהם הולכים לנצל אותו ולהעצים את עצמם באמצעותו.
הנה ארבעה טיפים קטנים שיעזרו לילדים שלכם לצלוח את החופש הגדול:
תשיגו לעצמכם לוח חופש.
לא בכיתה של 'שלום כיתה א', אלא בקטע הכי מעשי שיש. בלי לוח חופש אין התחלה, אין סוף ובעיקר אין מבט של זום אואט שכל כך חיוני ואקוטי לתכנון החופש. ובלי תכנון, הוא פשוט יברח לכם. זה הדבר הבדוק ביותר שאפשר להגיד על החופש.
אל תתפזרו
תגידו לילדים שלכם שלחלום זה מדהים, אבל אם הם רוצים להעצים את עצמם אז כדאי שלא יתפזרו וילכו על משהו אחד. להיות ממוקדים בחופש זה תנאי הכרחי להצלחה: לימוד גיטרה, שיפור האנגלית, לימוד מסכת או כל דבר אחר שבא לכם. רק בדרך הזו הם יוכלו לרכז את המשאבים שלכם כך שהם באמת יצליחו להעצים את עצמם באותו תחום שהם רוצים.
תתחילו להביט במראה שהחופש מציב לכם
בניגוד להתנהגות היומיומית שהנוער מנהל בגלל אילוצים של המוסדות שהוא לומד בהם, פתאום בחופש הנער/ה מוצאים את עצמם לבד: אף אחד לא מכריח להתפלל/להתלבש בצניעות/לעשות כל מיני דברים שהם אולי פחות מתחברים אליהם ועושים אותם רק כי המורה מסתכלת.
החופש הוא ההזדמנות של הנוער להסתכל לאישיות שלו בלבן של העיניים ולראות איפה הוא באמת נמצא. התפילה של נער בחופש כי זה מה שהוא רוצה וזה מה שחשוב לו, מגיעה ממקום אחר מתפילה של נער עם הישיבה שלו בבוקר כי ככה נהוג שם.
תשתדלו לסיים את החופש בחתיכה אחת.
אלכוהול, מדיה, רשתות חברתיות, סמים, טלוויזיה, טרמפים, לחופש יש שלל סכנות שאורבות לנוער ויכולות לסגור עליו.
זה הזמן שלנו ההורים להציף את הסכנות הללו ולהעלות אותם למודעות של הנערים. עדיף להזהיר קודם מאשר להגיע למיון ילדים בבית החולים 'שערי צדק' בגלל הרעלת אלכוהול.
כשהורים שואלים אותי בהרצאות, איך אפשר להעביר את החופש הגדול בחוויה של ניצול וצמיחה ולא של שעמום ובטלה, אני אוהב להיזכר בסיפור של חברי הרב אבישי מזרחי שמספר:
"לפני עשור הייתי רכז נוער ביישוב עטרת שבבנימין. הנערים המדהימים (לפני עידן הסמרטפון) גילו מעיין קטן למרגלות היישוב, נביעה זוחלת עמוסת ירוקת ורפש אך עם פוטנציאל חבוי ומפכה. הם רצו מאוד לנקות את המעיין ולהכשיר אותו לרחצה אך ניסיונותיהם מלאי התום עלו בתוהו עם זאת היוזמה והיצירתיות לא פסקו.
אחד הנערים הציע שנכניס למעיין הירקרק דגי ניקוי, כאלה שנדבקים לדפנות האקווריום הביתי ומלחכים בחדווה ירוקת, שאריות מזון עבשות ושאר מרעין בישין.
רעיון מעניין, שווה בדיקה.
נסעתי לעיר הגדולה פתח תקווה לקנות להם דגי ניקוי. נכנסתי לחנות דגי נוי, סיפרתי למוכר על המעיין ועל פתרון הדגים. הוא הצביע על אחד האקווריומים בחנות ואמר לי "אתה צריך שלושה ארבעה דגים כאלה".
חייכתי.
הדגים נראו לי קטנים, אפילו לא בגודל כף ידי הצנומה. חזרתי וסיפרתי לו שמדובר במעיין גדול, לא באקווריום ביתי, ארבעה דגיגונים לא יוכלו להשתלט על כמות הירוקת העצומה שיש במעיין. הוא צחק:
"כן, הבנתי אותך טוב מאוד, תקשיב חמוד, הדגים האלה גדלים לפי גודל המיכל שבו הם נמצאים. באקווריום הם אכן יישארו קטנים, אך אם תכניס אותם למעיין אתה עוד תראה לאלו ממדים הם יכולים להגיע!".
המשפט הזה שלו מלווה אותי שנים ומהדהד בי כקריאה קדושה בשדה החינוך. ככל שנחשוף את הילדים-תלמידים שלנו למיכלים גדולים הם יהיו גדולים, אם נפגיש אותם עם תכנים גדולים, עם אנשים גדולים, הם פשוט יהיו גדולים ואם חלילה חלילה נצמצם את המיכלים שלהם , את האופק, את מרחבי המחייה הם עלולים להישאר קטנים"