אמצע ישיבת המורים לקראת נהלי סוף שנה המנהל התנצל לרגע, הוריד את המשקפיים והתנצל. מעולם לא ראיתי את עיניו אדומות בצורה כזו וניכר שהוא מתרגש מדבר מה שעדיין היה לרובנו המורים בלתי ידוע.
לאחר מכן, בסוף הישיבה, אמר לנו שהרגע התקשר אליו המורה המיתולוגית שלו מכיתה ג': זו שדאגה להחזיק אותו מתי שהבית שלו התפרק והוריו התגרשו ועוד רגע ומפל החיים השוצף היה מטביע אותו וסוחף אותו לעבר התהומות. בכל הפסקה הייתה מנחמת ומדברת איתו ואומרת לו בקול בטוח: "חכה, זה יעבור ויום אחד אתה עוד תהיה מנהל בעצמך! אני יודעת את זה! אני מאמינה בך!".
והמילים המרפאות שלה היו לו בבחינת כוסות רוח למת ומים צלולים לנפש עייפה ונסכו בו כוח "ובזכותה" אמר לנו "רק בזכותה עברתי הכול. אז לפני שעה קלה היא התקשרה אחרי שלא דיברתי איתה שלושים וחמש שנה ונדמה לי שזו סיבה מספיק טובה להתרגש קצת..." סיים וחייך במבוכה. אלא שכמו שמילה טובה יכולה להציל חיים, קח מילה רעה ורעילה מצד המורים יכולה להרוס ולהחריב.
מורה מקבל ביום נתון עשרות החלטות ולפעמים גם הוא כמו כל בני האדם מושפע מעייפות החומר, או מעצבים או מיום רע שעובר עליו והפילטרים מתקלקלים והוא עלול ברגע לפלוט מילה שהוא אחר כך יצטער עליה, אבל הנזק כבר נעשה. ולפעמים המילה הזו יכולה להרחיב ולהרוס, לשבור ולנתץ את הדימוי העצמי של התלמיד וללוות אותו גם שנים רבות אחרי שכבר סיים את לימודיו.
והנה מנהג יפה שהמליץ לי עליו קולגה וותיק ואימצתי בחום ביחד עם חלוקת התעודות: להסתכל לתלמיד בעיניים, ללחוץ לו את היד ולבקש ממנו מחילה גמורה באם פגעתי בו במשך השנה. מרוב ציונים ותעודות והערות אפשר בסוף לשכוח את הדבר הכל כך אנושי ומתבקש הזה: פשוט לבקש סליחה לא כמורה לתלמיד. אלא כאדם לאדם.
ולאחר שאימצתי את המנהג הזה הגיע החלק המרגש שגם התלמידים בעצמם ביקשו ממני סליחה כי אם המחנך מבקש סליחה, כנראה שגם אנחנו צריכים ויש ברגע הזה, של שני אנשים שנפרדים ומבקשים סליחה איש מרעהו משהו קסום ואנושי. משהו שהוא כל כך מעבר לנהלים ולחוקים של מערכת החינוך ובעיקר לדיסטאנס ולרשמיות שנוהגת במהלך השיעורים במשך השנה. כי מלאכים יש בשמיים ואין מורה שלא טועה, אבל אם כבר טעית אז יחביבי, לפחות תהיה בן אדם ותבקש מחילה.