מופע האימים של הנוסעת בתחבורה הציבורית, שתקפה בצעקות לבוש (מנוקד בשווא) חרדי (ברוח הבדיחה הידועה של הרשל'ה במסעדה) באוטובוס, הפך ויראלי בכל הרשתות. ואז התברר שמדובר בלוחם קרבי, קצין בסיירת, עובד (!)כאזרח בפרקליטות. ואז בא המפנה.
פורסם בהרחבה שהתוקפת היא בעלת הפרעה דו קוטבית (אגב, מה עם צנעת הפרט?) והיא גרמה נזק גדול למחנה המורדים. אף שלא ברור אם הכוונה לתוכן, או לצורת הדיבור. אם כי הם דומים מאוד להפגנות המורדים בנושא הרפורמה. היא אמנם מעלה הרהור טורד באשר ליחס לכל אשר "חרדי" יצטייר. אבל עכשיו , אחרי הגילוי הזה, הכל בסדר. ואפשר להמשיך לסדר היום.
טעות. המריחה הזאת רק מעלה שאלה עמוקה יותר. והיא חושפת את הבעיה האמתית, שזו אינה המחלה הרשמית.
למה היא לא תקפה נוסעים אחרים? למה היא הסתמכה רק על הסטריאוטיפ שמטופח במחוזות מגוריה. האומנם בכל האוטובוס לא היו אובייקטים אחרים? למשל, כל המסכנים ההולכים עם מכנסיים קרועות. ומעניין, אותם קרעים באותם מקומות. האם לא ישבו שם הגופיות המשונות, על גופים מקועקעים. חסרים לה מוזרים ברחובות?
ועוד שאלה. למה היא בכלל צורחת את דעותיה במקום ציבורי? מהיכן החוצפה וחוסר הבושה. מעניין ממה שאבה את תחושת הביטחון שאיש לא ישתיק אותה? וכך מותר לה להפוך את רשות הרבים לביב שופכין.
התופעה מוכרת אצלנו במקרים חמורים יותר. שבע הנערות בנהריים נרצחו בידי חייל "משוגע". ממלכת ירדן ניערה כפיה מהאשמה. כך גם בחייל ירדני אחר שפרק את הכדורים מנשקו לתוך גופו של חייל ישראלי. סתם כך, ביום בהיר. גם למצרים יש "משוגעים" שלהם. ומעניין לדעת אם יש רישום של "נרצחו בידי חיילים ערבים חולי רוח".
וכאן אנו מגיעים לתשובה האמתית. כל אלו מביאים לידי ביטוי את מה שהם יודעים. את מה שלימדו אותם. את מה שגדלו עליו. ערבים שהיו מסוכסכים עם משפחותיהם, הפנו את זעמם הרצחני ליהודים. לאנשים שאין להם קשר לסכסוך שלהם בתוך משפחתם. הם יצאו לחפש יהודים. סתם יהודי. יהיה מה שיהיה בחייו ובעשייתו. וכל כך למה? כי הוא גדל על שנאת יהודים. כי השלום הרשמי עם ירדן ומצרים אינו שלום אמתי. הדור הצעיר גדל על השנאה ליהודים ולא על שלום ואחווה ורעות. השנאה הזאת מזינה אותם, והופכת לחלק ממהותם.
וההשוואה ברורה גם אם כואבת מאוד. הגברת הצועקת גדלה על שנאה לאשר חרד ייראה. בתל אביב – שם ייצוגי למדינה אחרת- ממש בימים אלה לא רוצים ישיבה באזור כזה או אחר. גם אם עברה את הוועדות והאישורים, בזלזול פשטני מבטלים את האישורים. והעולם סביבם שותק. אוי לאותה בושה. עיר שנוסדה על שמירת שבת בציבוריות. עיר שאדמו"רים קבעו בה את "חצרותיהם" ומאז ברחו כולם.
אווירת הפקר השתלטה על הציבוריות שלנו. הצועקת באוטובוס הציבורי למדה ממחנה שמורד בחוק ומשתלט על הרחובות. תוקעים זמבורות באוזני מי שאינו מסכים איתם. חוסמים נתיבים, מונעים בכוח מאחרים את זכויות היסוד של תנועה חופשית, דיבור חופשי וכל מה שלא מוצא חן בעיניהם. הם מתנגדים לעילת ההתגברות כי הם לא צריכים ולא רוצים להישמע לחוק. גם כך הם כבר מתגברים עליו. הם ממשיכי שורפי האסמים של דור החורבן.
ואם הממשלה וכוחות הביטחון – הכפופים לממשלה על פי החוק- לא יתעוררו ויפעילו את סמכותם, כל הארץ תמלא בבעלי הפרעה דו קוטבית. והבריאים ייהפכו למיעוט.