ידידתנו הגדולה מעבר לים

א. יום העצמאות האמריקאי הוא הזדמנות טובה לאיחולי הצלחה למדינה חשובה זו, שהרבי מחב"ד קרא לה "מלכות של חסד".

אלא שלמרות היחס הטוב כלפי היהודים הגרים בה, הזיכרון ההיסטורי שלנו אינו מדלג, ואינו רוצה לדלג, על אירועים דרמטיים רבים.

הראשון – סגירת שעריה בפני פליטים יהודיים בזמן השואה, כשהבולט ביותר הוא גירושה של אניית הנמלטים "סנט לואיס" בחזרה לאירופה וחריצת דינם של מאות מנוסעיה למוות בידי הנאצים. גם הימנעותה מהפצצת מחנות המוות והמסילות המובילות לשם בזמן המלחמה, מה שלדעת רבים יכול היה להציל רבים מהיהודים שנספו שם. הוא לא מדלג גם על התנגדותה לעצם הקמת המדינה, ואח"כ גם להכרזת ירושלים כבירת ישראל.

גם לא על התערבותה בסיום מלחמת יום הכיפורים לטובת הצלת הצבא המצרי המובס, הלחץ על ישראל לסגת מגבולות ששת הימים למרות ניצחונה במלחמת יום הכיפורים ועוד. מן הצד האחר, לא נשכח את הרכבת האווירית ששלחה לנו בזמן המלחמה שהיתה נחוצה מאוד לשם השגת הניצחון, ואת הנשק המתקדם שהיא מספקת לנו כל השנים כדי להשיג יתרון על אויבינו. כמו גם את העמידה לצידנו בהצבעות רבות באו"ם, ועוד.

חשוב להזכיר כאן את האומץ הרב שהפגין בן גוריון בדצמבר 1949, בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל. מדינת ישראל הצעירה, היתה חבולה לאחר מלחמה קשה בה איבדה אחוז אחד מכלל אוכלוסייתה (6000 הרוגים. במונחים של היום זה כמו לאבד 90,000 איש. ה' ישמור). למרות זאת, עמדה מול לחץ בינלאומי וכמעט מול כל העולם – כולל ארה"ב והגוש הסובייטי – שהחליטו באו"ם על "בינאום ירושלים", כלומר שלטון בינלאומי שמפקיע מידי מדינת ישראל את העיר, לטובת האינטרסים הכלל-עולמיים. בן-גוריון, במהלך מהיר ותקיף, העביר החלטה בממשלה ובכנסת המכריזה על ירושלים כבירת ישראל ומעבירה אליה את הכנסת ואת משרדי הממשלה.

הוא התעלם מפניה מפורשת של ארה"ב להימנע מהכרזה כזו, ואמר בין היתר "צריכים להשתחרר מראייה ישראלית אגוצנטרית של העולם, שאינו מחולק לידידים ואויבים. אלא, אמריקה אוהבת את אמריקה. אבל, אמריקה מתוך שהיא אוהבת את אמריקה, רוצה בידידות עם עולם, אשר מונה שבעים מיליון ערבים, והיא רוצה לרכוש אותו לצדה". למרות שפחד מאוד מתגובת ארה"ב והאו"ם הכריז "ואם נעמוד בפני ברירה של יציאה מירושלים או מאו"ם - נבכר לצאת מאו"ם".

גם בימים אלה, כשאיראן קרובה ליכולת גרעינית – ארה"ב מפנה אלינו כתף קרה, ומנהיגי המדינה כבר הכריזו שנגן על עצמנו גם בניגוד לסיכומים של ארה"ב עם איראן.

ב. נמצא אם כן, כי סקירה של הצמתים החשובים ביותר בתולדותינו מביאה למסקנה כי מדינה זו הינה פעמים רבות משענת, אך פעמים רבות – המהותיות לעצם קיומנו – היא משענת הקנה הרצוץ.

כך הגדיר כבר ערב הקמת המדינה, הרצי"ה קוק, כשהוא אינו חוסך במילים קשות

"אמנם ידענו מאז את השוא והשקר של שלטונות הגויים בהבטחות דיבורים... ואין כאן הפתעת אכזבה אלא אולי למי שדימו לסמוך על משענתם של הגויים בשמחה שלמה על ההמצאה המחוכמת של ביתור ארץ חיינו והעברת חלקה הגדול למדרס שליטתם של צוררינו (תכנית החלוקה). אכן לא פיללנו כי קורי התרמית האלה יתנדפו כל כך מהר. ועתה הנה מצד אחד לעומת אלה הגויים (האנגלים) שהתרגלנו איתם והכרנו אותם במשך כשלש עשרות השנים, יש לראות את יתרונם של אותם שממדינת הים (אמריקה) במה שמצדם גילו את פרצוף תרמיתם (בהתנגדות להקמת המדינה) מיד בזמן הקצר הזה מבלי להמשיך ולסחוב באכזריות המרמה לאורך חדשים ושנים.

אמנם לעומת זה הנקודה העיקרית... ההתעללות הגסה הזאת התייחסות הבוז, הבעיטה ברגל גאווה, והיריקה בשאט רשע מצד מעצמה חזקה זו בשלטון עולם זה כלפי העם האדיר בהיסטוריה, הבזוז והשסוי החוזר משדה קטלו... אל אדמת קדשו, נקודת הביזוי הזאת של "הנה זה עכשיו תמול שלשום דברנו אתכם והתאמצנו על אודותיכם כך וכך, ועתה כל זה דברים בטלים ואין לנו עסק אתכם", היא משמשת נקודת סיום סופית של פרידתנו ממדבר העמים של הגולה וחזרתנו אל עצמנו (לנתיבות ישראל, א, עמ' קט, אייר תש"ח). בהמשך השנים, הרצי"ה ביקר אותה בחריפות, בנימוק שהיא עסוקה בעיקר במרדף אחר החומריות (שיחות הרצי"ה, שמות, עמ' 254).

ג. נראה כי הקשר הכלכלי, והסיוע הצבאי, הוא מרכיב חשוב ומהותי ביכולתה של מעצמה זו להכתיב לנו מהלכים עד היום הזה. אלא שמומחי בטחון רבים כבר טוענים מזה שנים כי הסיוע הזה קטן אינו מהותי ואפילו מזיק לפיתוח עצמאות בתחומים רבים. לדעת מומחים אלו התלות של ישראל בקבלת סיוע צבאי אמריקאי סדיר משרתת בטווח הארוך יותר את האינטרסים של ארה"ב מאשר של ישראל. ובעיקר – בגלל הסיוע הזה אנו מוגבלים בפעילותנו הצבאית, וחמור עוד יותר – ארה"ב נותנת למצרים בעקבות הסכמי קמפ-דייויד סיוע צבאי עצום מה שהפך את הצבא המצרי לחזק במיוחד ואיום קשה על ישראל. על עזרה כזו כבר מזמן צריך היה לומר "לא מדובשך ולא מעוקצך".

עמוקה עוד יותר היא תופעה רבת שנים של יבוא התרבות האמריקאית (גם האירופאית, אבל זה נושא לעצמו) לישראל, והתחושה העצמית של התבטלות שלא מאפשרת לנו עמידה על העולם הערכי הרוחני והמוסרי המקורי שלנו. במקום המצב הטבעי והנכון, שבו אנו מהווים את מקור ההשפעה הרוחנית התרבותית בעולם.

יש להודות בצער, כי הכרזתו של הרצי"ה בדבר פרידתנו ממדבר העמים, טרם הגיעה לכלל יישום בתפיסה המדינית והתרבותית של מדינת ישראל. אפילו לא בקרב הציבור הדתי. יש עדיין לאן לשאוף.

לכן, ביום חגה של ארצות-הברית, נאחל לה שגשוג בכל התחומים, בעיקר הרוחני והמוסרי. בה בעת ובמקביל, נאחל לעצמנו עצמאות גמורה והשתת הקשרים בינינו לבינה – כמו גם לשאר העולם – על בסיס של כבוד הדדי, ובשום אופן לא של תלות או התרפסות, המזיקה לנו וגם להם.