בעוד מספר ימים, בתאריך כ' בתמוז, תחול אזכרתו ה-119 של "הוגה חזון המדינה היהודית", כפי שהוא מכונה במגילת העצמאות – בנימין זאב (תיאודור) הרצל ז"ל. השנה נציין 100 שנים בדיוק לחזון האוטופי של הרצל, "אלטונוילנד", שראה אור בשנת 1902, כשש שנים לאחר חיבורו הידוע הקודם "מדינת היהודים".
לא, אין כאן טעות, האוטופיה "אלטנוילנד" אמנם מתחילה בשנת צאתה לאור, 1902, אך התיאור האוטופי העתידני שלה מתקיים בעיקרו עשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 1923. השנה נציין אפוא 100 שנים לאותו חזון עתידני אוטופי כפי שראה אותו הרצל.
בתחילת הספר, משקף הרצל את דמותו שלו בדמותו של הגיבור פרידריך לבנברג. פרידריך, עורך דין וינאי צעיר, "משכיל ומיואש". בעקבות חוויית אכזבה רגשית ואנטישמיות הוא מגיע למסקנה קודרת: "החיים נמאסו עלי לגמרי". לבנברג אומנם לא שולח יד בנפשו אך למעשה מבצע מעין אקט סמלי דומה: הוא גולה לאי שומם בחברתו של קצין פרוסי בדימוס. לבנברג לא לוקח איתו דבר במסעו אל האי: "אדם אינו זקוק לכלום כשהוא מתאבד".
בדרכם לאי, עוצרים השניים לחניית ביניים בפלסטינה, אותה הם רואים עזובה ושוממה. "הם מגיעים לכותל המערבי, ושם, לנוכח המראה הדוחה של הקבצנים המתפרנסים מ"תעשיית האבל הלאומי", לבנברג מזדעק וקורא: "מרוב אבל, באמת הרסנו את עצמנו!. אולם אחד הנוכחים, רופא עיניים רוסי זקן, עונה לו ואומר: "אם תבוא פעם אלינו לרוסיה, תראה שהעם היהודי עוד חי וקיים. אצלנו עדיין השתמרו מסורת חיה, אהבה לעבר ואמונה בעתיד. כך מסתיים חלקו הראשון של הסיפור.
השיבה לחיים
חלקו השני של הסיפור מתאר כאמור תקופה מאוחרת בכעשרים שנה. "עשרים שנה היינו מתים" אומרים לבנברג וידידו, החוזרים לפלסטינה, לחיפה. חזרתם הסימבולית לחיים פוגשת בארץ שקמה גם היא לתחייה וייסדה חברת מופת; "צורה חדשה מאושרת יותר, של חיים משותפים בין בני אדם". מדינה יהודית, מתקדמת ומשגשגת.
כבר במבוא לספרו הקודם, "מדינת היהודים", תיאר הרצל את תחיית המתים הלאומית הזאת: "ענפים שלמים של היהדות יכולים לכמוש, לנשור; העץ חי".
וכפי שאומר דוד ליטבק, אחד מגיבורי הסיפור, ללבנברג: "אלוהינו הישן עוד חי וקיים".
הסיפור מסתיים בפטירת אמו של דוד ליטבק. "אט-אט הגיעו אנשים נוספים לבית האבלים. כל מבקריו הקרובים של דוד ליטבק ושל בני ביתו נקבצו ובאו לכאן. דוקטור מרכוס הוליך את השיחה לאפיקים אחרים. ברור היה שהוא מבקש להסיח את דעתו של דוד ולגרום לו לחזור אל החיים ולחשוב עליהם. בדבריו היו התעלות וכובד ראש.
פרידריך לבנברג הציג ברוח דומה שאלה, וכולם ענו עליה כל אחד בתורו, כל אחד בדרכו. "אנחנו רואים כאן צורה חדשה, מאושרת יותר, של חיים משותפים בין בני אדם – מי אחראי לכך?"
ליטבק הזקן אמר: "המצוקה!" הארכיטקט שטיינק אמר: "התאחדותו מחדש של העם!" קינגסקורט אמר: "אמצעי התחבורה החדשים!" הדוקטור מרכוס אמר: "המדע!" ג'ו לוי אמר: "כוח הרצון!" הפרופסור שטיינק אמר: "כוחות הטבע!" המטיף האנגלי הופקינס אמר: "הוסבלנות ההדדית"!" רשיד ביי אמר: "האמונה בכוחות עצמנו!" דוד ליטבק אמר: "האהבה והסבל!"
והרב שמואל קם ואמר בחגיגיות: "אלוהים!" כך, במילים אלה, מסתיים הסיפור. בכך, כך נדמה לי, מבטא הרצל את שיבתו ליהדותו לא פחות משיבתו ללאומיותו.
איש אשר רוח בו
בתחילת יומנו כותב הרצל: "אנו לוקחים איתנו גם את מתינו". כמו הד למעשיו של משה רבנו בעקבות השבעת יוסף: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".
בצוואתו יבקש גם הרצל להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. וכך כתב החוקר ד"ר יצחק וייס: "ואולי אפשר לקשר כאן בין שני המובנים של המילה "עצם": האיש מבקש להעלות את עצמותיו, אך גם את עצמיותו ומהותו הפנימית. הדבר שהרצל מנסה למנוע בכל מחיר הוא הניתוק מן העבר, הפיתוי של מדינה קוסמופוליטית, נטולת זהות משלה, נטולת עצמיות: "איננו רוצים להיות קוסמופליטיים, נטולי זהות, אלא להיפך, רצוננו לעמוד על לאומיותנו בעצם הרגע שבו אנו נכסים לעצמנו את העקרונות הנעלים של האנושיות... רצוננו להיות נאמנים לעצמנו, ורק אז תהיה נאמנותנו לאחרים אמינה הרבה יותר" ('די ולט', ; 1899 הרצל – קריאה חדשה, עמ' 238-239).
בקשת השיבה אל העצמיות, עליה כותב הרצל, היא אולי אחד מסודות הצלחת פעולותיו: "אמנם הרבה פעמים נלחמו בי וחירפוני, אך מאחר שגם אויבי הגרועים ביותר מעולם לא יכלו לרנן עלי שביקשתי או מצאתי טובת-הנאה חומרית לעצמי בתנועה הזאת, הרי יכולתי לשאת את ההתקפות בשלוות נפש (מכתב לעם היהודי, 11 בנובמבר 1903); "בעניין הציוני היה ליבי טהור ולא ביקשתי לעצמי דבר" (יומן, 24 בינואר 1902).
בסיומה של פרשת פנחס, מתבצעת העברת שרביט ההנהגה ממשה רבנו ליהושע בן-נון: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (במדבר כז, יח). מה פשר המילים: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ"? על איזו "רוח" מדובר? כך פירש הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר': 'רוח בו' – שדעתו עזה בלי שום הנאת עצמו... עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או אחרים". כזה היה בנימין זאב הרצל; "איש אשר רוח בו", ואכן סמכה עליו יד ההשגחה העליונה וידם של רבבות עמך בית ישראל שראו בו נציגם הנאמן.
אין זו אגדה
באחרית הדבר לספרו 'אלטנוילנד', כותב הרצל מעין ברכת הדרך מפוכחת לספרו-בנו: "אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להיפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס את דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל.
אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על אדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה הרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום".
בסיכומו לספרו כותב ד"ר יצחק וייס: "בעיני הרצל, ציון היתה המקום המובהק שבה יוכל להתקיים השילוב בין שני המימדים של הזהות היהודית, הפרטני-ייחודי והכללי-אוניברסלי... באלטנוילנד, היכל השלום והמקדש הם שני המבנים הממחישים את הדרישה הכפולה הזאת.
וזו הסיבה לכך שהמסר העולה מן הספר לא התקבל על דעתה של הבורגנות היהודית שוחרת ההתבוללות ולא על זו של יהודים אורתודוקסיים רבים, אף שסיבותיהם מנוגדות בתכלית. באחרית-הדבר של אלטנוילנד הרצל כותב: אם תרצו, אין זו אגדה. העם היהודי רצה, והמדינה היהודית קיימת..." (שם עמ' 201).
אך עתידה של מדינת היהודים תלוי במידה רבה באותו חלום ישן-חדש של חוזה המדינה. חלום שגם אחרי למעלה ממאה שנה, לא נס לחו. ואם תרצו, אין זו אגדה.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר