בראשית הפרשה וזו שקדמה לה, מצינו, שתורת המשפט אינה חזות הכל. יש ופועל אדם, שלא על פי הוראת בית דין, יתר על כן, אם בא לשאול את בית הדין, אין הדיינים רשאים להורות לו. זהו מעשה הנעשה מתוך קנאות לה'. אין מעמידים אותו כלל לדין ואין הוא נענש.
ולא עוד אלא יש ואף זוכה לברכת ה', לציון לשבח, על אשר קינא לאלוקיו. כיון שכך הוא, נכון וראוי לבחון את יסודותיה של קנאות זו, גדריה ומתי אם בכלל נכון וניתן ליישמה. מתי נתקבלה בברכה ומתי זכו בתוכחה.
המשנה בפרק ט' משנה ו' בסנהדרין, מלמדת אותנו כלפי מי ניתן לפעול בקנאות, ומציינת שלשה: הגונב את הקסווה [הגונב כלי שרת מההיכל] והמקלל בקוסם ['המברך' את ה' בקוסמות של עבודה זרה] והבועל ארמית – כל אלה, קנאין פוגעים בהם. דומה כי המכנה המשותף לכל השלשה, הוא פגיעה מתוך התרסה בקב"ה או בעם ישראל, או בתורת ישראל. פגיעה באחד המרכיבים כמוה כפגיעה באחדות המשולשת של כל השלשה, של ישראל, אורייתא וקודשא-בריך-הוא, שאחד המה'.
ובכל זאת מתי קיימת סכנה המערערת משולש זה? 'וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב', דווקא מתוך שישבו בשלווה, קפץ עליהם רוגזו של יצר הרע, והתממשה קללת בלעם. בחטאם זה פגעו בייחודו של עם ישראל, חטא ההתבוללות. מאז השואה הנוראה, נקרא הוא 'השואה השקטה', וכפי שאמר מי שאמר, מתווספים מתבוללים אלה לששת המיליונים שנספו בשואה הדוויה. אגב, גם מחיית עמלק נדרשת בעיקר בימי שלווה, 'וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק'. כי אז ודווקא אז פועל היצר הרע ביתר שאת וקיימת סכנת התבוללות.
וזאת למודע, מכת ההתבוללות גורמת לכך שכיום שיעור הנישואים עם לא-יהודים בקרב יהודי ארצות הברית עומד על כ- 55%, ברוסיה על כ- 80% ובצרפת על כ- 70%, אסון המביא לקיטון דמוגרפי אדיר של העם היהודי בעולם, ואבדן זהותו ויחודו.
'תורה משולשת' לנו [תורה-נביאים-כתובים] אשר ניתנה ל'עם משולש' [כהנים-לויים-ישראלים] על ידי השלישי [משה, השלישי מבין אחיו] ביום השלישי בחודש משולש [חדש סיון, השלישי מניסן]. אך מכל השלישיות, השלישיה העולה על כולנה היא 'ישראל, אורייתא וקודשא-בריך-הוא'. קשר זה הוא תכלית נתינת התורה, והפגיעה בו כמוהו כפגיעה בציפור נפשה של האומה. בחינת !TO BE OR NOT TO BE, להיות או לא להיות.
לכן, פגיעה זו יש והיא מצדיקה קנאות, עד כדי לקיחת החוק לידיים. אך בל נחפזה, לכך מצטרפים תנאים הכרחיים ויסודיים. ראשית, הקנאות נעשית כשהחוטא מבצע את העבירה בפרהסיה, לפחות בפני עשרה בני-אדם. שנית, כשהקנאות מתבצעת בשעת מעשה העבירה ולא אחר ביצועה. בשנייה אחת יכול המקנא להפוך ממקנא לרוצח החייב מיתה.
זכורני שבעת לומדי בישיבת מרכז-הרב ומו"ר, רה"י, הגאון הרב אברהם-אלקנה כהנא-שפירא זצ"ל שימש בקודש כרב ראשי, והיה מי שהציק לו חדשים לבקרים. ביקשו מספר תלמידים ללמדו לקח, לקנא לה' משום ביזוי כבוד רבם, כבוד התורה. אך משבאו לשאול שאלת חכם את הרב, האם מותר הדבר. ענה להם מו"ר – 'תלמידים יקרים, איחרתם, 'קנאים פוגעים בו' נאמר רק בשעת מעשה... יתר על כן, אם בא המקנא לשאול בבית דין, אין בית דין מורים לו לעשות כן, שובו ללמוד...'.
מלבד תנאים אלו, קיים תנאי בסיסי, והוא שכל קנאותו של המקנא הינה לאלוקיו, ורק לאלוקיו, ללא כל עירוב של נקמנות או כל נגיעה אישית, ואמת צרופה זו ידועה כמובן רק לבוחן כליות ולב. אומר מרן הרב קוק זצ"ל באורות הקודש חלק ג', שהקנאה היא ענף מאהבת ה'. אך מידת טוהרה גלויה רק בפני יוצר-האדם.
זמרי במעשהו התריס כלפי שלשה. כלפי משה שנשא את צפורה בת מדין, כלפי זקני -ישראל ותורת ישראל וכלפי שמיא. בכך פגע בפרהסיה בישראל, בקודשא-בריך-הוא ובאורייתא. מה שהצדיק את קנאות פנחס שהייתה בשעת מעשה, בפרהסיה ובטוהרה, כפי שמעיד עליו הקב"ה, 'בקנאו את קנאתי'.
לקנאות זו נגד סכנת ההתבוללות, קדמה קנאות בני יעקב, שמעון ולוי. אף אצלם הייתה זו קנאות מפני חילול הבית היהודי וסכנת ההתבוללות. ובאמת כשמנמקים שמעון ולוי לאביהם, שעשו זאת בגלל ששכם בן חמור עינה את דינה ובכך פגע בקדושת בית ישראל, מתשובת יעקב לא ניכר שהוא פוסל כלל את נימוקם. נימוקו השולל את מעשיהם הינו גלל פיקוח נפש, ' עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי'... ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי'... מסכנים אתם את כל בית-יעקב. החשש היה מוצדק, אך למעשה מעידה התורה שבמעשיהם יצרו שמעון ולוי הרתעה יעילה ביותר, ככתוב: 'וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב'. ובכל זאת זוכר להם יעקב את מעשיהם בברכו אותם, וליתר דיוק בהוכיחו אותם, באחרית ימיו, באומרו: 'שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.... בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וגו''.
למדים אנו, אפוא, שגם כשיש חריגה ולו הקטנה ביותר בטוהרה של הקנאות, צידוקה בטל, ובמקום ברכה באה תוכחה. כך גם מצינו כשהקנאות נעשתה על ידי מי שלכאורה 'התמחה' בקנאות ראויה, כאליהו-הנביא. כידוע, על פי חז"ל, אליהו הוא פנחס, למרות שבפרשתנו זוכה הוא לברכת ה', לברית שלום ולברית כהונת עולם, הוא מועד בקנאתו לה' בחורב. כפי שכותב הרמב"ם באגרת-השמד: ...בימי אליהו היו כולם עובדי עבודה-זרה... לבד 'שבעת האלפים...' [מלכים א י"ט]. ועם כל זה, משעמד ללמד חובה על ישראל, החל דיבור מדהים בינו לבין בורא עולם. 'ויאמר לו: מה לך פה אליהו'? ויאמר: 'וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' אמר לו: שמא בריתך! אמר לו: 'אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ! אמר לו: 'שמא מזבחך'? אמר לו: 'וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב'. אמר לו: והרי אתה קיים? אמר לו: 'וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּה'ּ... למרות זאת, השיבו הקב"ה: עד שאתה מלמד חובה על ישראל, לא היה לך ללמוד על אומות העולם שיש להן בית-הועד בית לעבודה זרה ותלמד חובה על ישראל?! 'וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק'. זוהי תוכחה למי שבעבר קיבל ברכה.
מסביר מו"ר הגאון הגר"ש ישראלי זצ"ל, בקובץ שיצא לזכרו של הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל: הלכת 'קנאים פוגעים בו', לא נאמרה בסתם אדם, שכל הרואה פוגע בו, וכי מהלשון 'פוגעים בו', משמע שאין הקנאות חובה, אלא אמירה שהמציאות בפועל היא שקנאים פוגעים בו. אין זה דין כללי לכל איש מישראל, וכן אין בזה מתן הוראה, שהרי נאמר – 'אין מורין כן'. אלא שיחידי סגולה שקנאת ה' בליבם, והם מרגישים בכל גודל התיעוב שבמעשה העבירה... שמרוב כאב אינו יכול להפליג על רגשותיו, והוא בא בעידנא דריתחא בהתחמצות הלב לפגוע בעושה התועבה, או אז, אין עליו חובה להתגבר על רגשותיו, ולרסן עצמו בכח הבחירה החופשית שניתנה לאדם מאת הבורא.
אחדות השלשה, ישראל, התורה והקב"ה, כמוה כגביש שאינו בר פריכה ואינו בר פיצוח. רואים אנו זאת גם בציווי ה' אל משה, ' נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, כשמאידך משה אומר לישראל: לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. כי נקמת ה' ונקמת ישראל עפ"י רצון ה', זהה היא. המדיינים השתמשו ב'נשק יום הדין', בניסיון לפגום ולבקוע את אותו גביש, על ידי פגיעה וערעור בייחודו וקדושתו של הבית היהודי, ולשם כך בעצת בלעם וקללתו הפעילו את נשק ההתבוללות על ידי ובעזרת בנות מדיין. בידוע הוא שגביש היהלום הוא החזק ביותר ונחשב למינרל הטבעי הקשה ביותר בעולם, ובכל זאת, חזק הימנו הוא יהלום משושה ננומטרי, שכיום הצליחו לייצרו במעבדה, אך חזק מהם הוא הגביש המאחד את ישראל, קודשא-בריך-הוא ואורייתא, ואין היכול לו.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל