בואו נודה על האמת: אחד מהדברים שהופכים את החופש הגדול למאתגר כל כך הוא החדירה האישית של הילדים למרחב שלנו ההורים, כמו שאמר לי אבא אחד:
"אני מתחיל את העבודה שלי בעשר בבוקר ויש תוכנית שאני אוהב לראות בתשע. אבל מה, הילד שלי שבשנת הלימודים הרגילה נמצא כבר מזמן בבית הספר לא רואה איך שאבא שלו, (שכל הזמן אומר ומעיר לו שיצפה פחות בטלוויזיה) רואה כבר בבוקר תוכנית טלוויזיה. עד שהגיע החופש הגדול והילד נמצא בבית ואני שואל את עצמי מה לעשות? האם להמשיך במנהג שלי או לחרוג ממנו כי זה לא שייך שהילד יראה אותי. קיצר, מבאס. בשביל הילד זה חופש, בשבילי זה סדנה מתמשכת לדוגמא אישית".
מעבר לכך, יש את עניין התפילה בבוקר:
מה אנחנו עושים כהורים? לוחצים על הילדים ללכת לתפילה? מרימים את הידיים מתוך הכרה והבנה שבכוח זה לא ממש יילך?
והאם באמת יש מישהו מההורים שמשתעשע ברעיון שגם אם הוא בעצמו לא ילך לתפילה, הילד שלו בכל זאת ימשיך ללכת?
פעם אמר לי הורה שהזמן היחיד בשנה שהוא הולך לכל התפילות זה החופש הגדול שבו הילדים בבית. "שאני עם עצמי, אני לא תמיד מקפיד...אבל עם הילדים אין מצב שאני לא הולך. הספיקה לי הפעם ההיא שהבן שלי ענה לי כששאלתי אותו 'אם הוא היה כבר בתפילה', "ומה איתך? למה אתה לא הולך?".
העניין הוא שלא תמיד הילדים שלנו רוצים ללכת לתפילה. מה לעשות, יש דברים שמושכים אותם יותר מאשר 'להיתקע' עם חבורת מבוגרים שמתפללת ואומרים טקסטים שחלקם לא מובנים להם כי אף פעם אף אחד לא באמת ישב והסביר להם אותם.
אז מה נעשה? נוותר? כי אם חושבים על זה, מה באמת הסיכוי שהתפילה תוכל לבוא להם טוב בעין ולהתחרות בסך הריגושים שכן מושך אותם:
לא צריך לשכנע ילדים לעלות על מתקן ב'בלאק ממבה' האימתני ב'לונה פארק'.
אבל תפילה זה לא 'בלאק ממבה'. תפילה זה לא פיצוצים וזיקוקי דינור. תפילה זה יותר אש קטנה על נר שצריך לדלוק ולדלוק ולדלוק ושיהיה לו גם בחינה של חידוש.
ונזכרתי באבא שאחרי שסיים לדבר על הציונים של הילד שלו הוא שאל אותי אם יש לי עוד דקה. אמרתי לו שבשבילו גם שתי דקות. הוא הנמיך את הקול:
"אני לא יודע מה לעשות בקשר לתפילה של הילד שלי"
"מה זאת אומרת?"
"אנחנו לא מפסיקים לריב איתו על זה. הילד שלנו בכיתה ו'. עוד שנה בר מצווה. וכמעט שהוא לא מגיע לתפילה של שבת בבוקר. תפילת שחרית בכלל אין על מה לדבר. בכל פעם שאני מעיר אותו הוא כועס עליי. לא מבין בשביל מה זה טוב"
"טוב" עניתי לו: "לקום לתפילה במניין זה קשה גם לאנשים מבוגרים שמעדיפים לתפוס עוד קצת שעות שינה"
"כן נכון" אמר לי "אבל זה בכל זאת עצוב לי. אבא שלי קם לכל התפילות במניין. אני משתדל...לא תמיד. והבן שלי כמעט ולא קם. יש לך איך לעזור לי?"
"האמת" עניתי: "שאני לא רב ולא קרוב לרב ואין לי נוסחאות קסם. אבל אם אני אחשוב על משהו אני כמובן אעדכן אותך"
ואז ב'שטיבלך' של קטמון בבוקר בחופש הגדול, הבחנתי יום אחרי יום באדם מבוגר שמגיע עם הילד שלו. הסתכלתי על הילד (נראה לי כיתה ה'). הוא לא נראה סובל. לא תמיד עם סידור, לפעמים קרא באיזה ספר תורני שדיבר עליו אבל קם במקומות הנכונים והתפלל שמע ישראל, שמונה עשרה, קדושה עם כולם. אפילו עלה לדוכן עם אביו הכהן.
פעם אחת הרגשתי שאני חייב לדבר עם אבא שלו: הצגתי את עצמי ולאחר מכן שאלתי אותו:
"מה הסוד שלך? איך אתה מצליח לגרום לילד שלך לקום לתפילה?".
"האמת שתקופה ממושכת לא הצלחתי" ענה לי
"מי רוצה לקום בבוקר? עד שחשבתי על זה שרק אם אני אצליח להפוך לו את חווית התפילה לנעימה ומושכת הוא ירצה לבוא איתי. אז הבטחתי לו שאחרי כל שלוש תפילות שהוא מצטרף אליי אנחנו הולכים לאכול ביחד איזה משהו טעים בבית קפה: אתה יודע, לא ארוחת שחיתות אבל גם מילשייק או שוקו או סתם קרואסון (לא משהו יקר). רק אני והוא. ולמי שרוצה לחסוך בכסף...גם סתם זמן איכות עם אבא זה סבבה לגמרי".
"וזה מצליח לך?" שאלתי אותו
"אם זה מצליח לי?" ענה לי "אתמול לא הצלחתי להתעורר והילד שלי העיר אותי לתפילה. הוא כבר התאהב במתכונת הזו של התפילה שמובילה לזמן איכות עם אבא שלו. אחרי שהוא יגיע כמה פעמים אני מתכוון להרחיב את הטווח של הבית קפה. ככה רוכשים הרגל"
"חשבת על זה לבד?", שאלתי אותו
"ככה אבא שלי עשה איתי", ענה לי.
לחבר זמן איכות כיפי עם אבא לתפילה. כמה גאוני. כמה פשוט. ככה נכון.