אם במוצאי הבחירות, לפני חצי שנה, היו מספרים לנו שנחגוג בהתלהבות את העברתו בקריאה ראשונה של חוק לצמצום עילת הסבירות, היינו לוקים מן הסתם בדיכאון עמוק. וכי זה כל הכוח של 64 מנדטים? בשביל זה הלכנו לקלפי?
ובכל זאת חגגנו אמש, ואני מרשה לעצמי לדבר בשם מצביעי הרוב, או לפחות בשם רובם (למעט אלו שמעדיפים להישאר סקפטיים עד לקריאה שניה ושלישית, ואפשר להבין אותם...). עקבנו במתח אחרי ההצבעה, נלחצנו לרגע כשגלנט לא ענה מיד, שחררנו אנחת רווחה כשאדלשטיין הצביע, שמחנו לשמוע את ביטן מכריז 'בעד'.
כי אחרי מה שעברנו בחודשים האחרונים, הסיפור של הסבירות הוא הכל חוץ מהסיפור של הסבירות. לכשעצמה, עילת הסבירות היא עניין שולי למדי בתוך הרפורמה המשפטית. ובכלל, קל להניח שבג"ץ ימצא איזו עילה אלגנטית אחרת להשתמש בה כרצונו.
הסיפור אינו עילת הסבירות, הסיפור הוא מסע האנרכיזם והטרור התקשורתי שעברנו כאן בחודשים האחרונים. התגייסותם של כל ה'מומחים' לענייני משהו, מחאות הטייסים האלמונים, מכתבי הארכיאולוגים והסוציולוגים, הברחת כספים מהארץ והלשנות לממשלות בחוץ לארץ, מרדף אחרי נציגי הציבור, השקת טיילת אשד בנתיבי איילון והמצור על נתב"ג ועל מספרה שקטה בלב תל אביב.
זה הסיפור!
חודשים ארוכים אנחנו מסתובבים בתחושה של חוסר אמון. אחרי הפנצ'ר בדמות גלנט בסיבוב הקודם, אחרי הכניעה המבישה בדקה התשעים, כמעט כל איש ימין שאני מכיר הרגיש שזהו. הסיפור אבוד. האליטות ישלטו כאן לתמיד באמצעות המערכות הלא דמוקרטיות שלהם, ואם הם ירגישו מאוימים - הם ישרפו הכל.
נגררנו לבית הנשיא לדיוני סרק שאיש לא האמין בהם, ואז הגיע המפנה: משום מקום נראה שנתניהו אזר שוב אומץ לצאת למאבק על השליטה במדינת ישראל. להפקיע אותה מידיהם של שורפי האסמים למיניהם ולהחזיר אותה לידי הבוחרים, כמקובל בדמוקרטיה.
את זה אנחנו חוגגים, וזו בהחלט סיבה טובה לאחל מזל טוב לדמוקרטיה הישראלית המשתקמת.