אם יש התפתחות חיובית אחת בגוף שמנהל בפועל את מדינת ישראל, קרי בג"ץ, היא העובדה שבשנים האחרונות החלו לשדר שם לציבור הרחב מעט מזעיר מהדיונים באולמם של העליונים.
נכון, זה עדיין רחוק מהשקיפות הציבורית שנדרשת מגוף שמנהל מדינה, כמו הכנסת למשל, ועדיין מדובר בצעד מרענן מאוד וגם מועיל מאוד. קחו לדוגמה את הדיון שנערך אתמול בעתירות נגד סגירת גל"צ.
אודה ואתוודה, לא צפיתי בכל השידור, יש גבול לכמות הטרחנות ומשפטי עוגיות מזל פסבדו-ליברליים שאדם מסוגל לשאת ביום אחד, אבל יצא לי לצפות בחלקים ממנו, ואני רוצה להתייחס לנקודה אחת שעלתה שוב ושוב על ידי העותרים, וגם השופטים לא ממש טרחו לתקן אותה במלואה - הטיעון כאילו יש קשר, ולו עקיף, בין חופש הביטוי וחופש העיתונות לקיומה של גל"צ (וממילא גם השימוש בבג"ץ ההיסטורי המפורסם של קול העם).
יש הבחנה מאוד בסיסית במדע המדינה, של הפילוסוף היהודי-בריטי סר ישעיה ברלין, בין זכויות שליליות וזכויות חיוביות. זה עניין שמרבים להתבלבל בו, והשמאל מנצל אותו לא אחת, ולכן כדאי רגע לחדד אותו.
כמעט כל אדם במדינה דמוקרטית מקבל את הרעיון של זכויות אדם יסודיות. הוויכוח מתחיל בדרך כלל בשאלה מה נחשב זכות כזו. הימין, לרוב, נצמד ל'חירויות שליליות', כלומר, חירות שעיקרה 'אי הפרעה' לאדם. למשל 'הזכות לחיים' אין משמעותה שאדם זכאי שסביבתו 'תיתן' לו חיים, אלא שהוא זכאי לכך שלא יפגעו בחייו. הזכות לחופש התנועה אין משמעותה שאדם זכאי לסבסוד של רכב או טיסות, אלא שהוא זכאי לכך שלא יחסמו אותו בכבישים, למשל...
השמאל העולמי נוקט גם בגישה של זכויות חיוביות, ומכאן קיומן של כל מיני זכויות הזויות ומנותקות שאי אפשר וגם אין שום עניין לממש, כמו 'הזכות לתעסוקה' או 'הזכות להביא ילדים'. כמובן, בהיגיון בריא אין 'זכויות' כאלו, אדם לא נולד עם זכות לקבל מקום עבודה או התחייבות שיהיו לו ילדים. זה כמובן עשוי בהחלט להתרחש, ואפילו רצוי, אבל זה לא באחריותה של הסביבה או המדינה.
בחזרה לחופש הביטוי והעיתונות ולגל"צ: שתי זכויות היסוד הללו הן קלאסיקות של חירויות שליליות. זכותי לחופש הביטוי משמעה שאני יכול, בכלים שלי, להתבטא איך שארצה (וגם לזה יש מגבלות בחברה חפצת חיים, כמו הדוגמה המפורסמת של זעקת 'אש' בתיאטרון), אבל אין משמעה, דרך משל, שאני יכול לכפות את הבמה הנכבדת של ערוץ 7 לתת לי מקום לפרסם את הגיגיי.
זכותם המלאה של פרשני, כתבי ומגישי גל"צ להתבטא ככל העולה על רוחם, ולעשות עיתונות טובה (וגם פחות) בכל דרך שיבחרו. סגירת גל"צ לא אמורה להפריע להם לעשות זאת. אבל בשום אופן אין להם זכות מובנית לעשות זאת על חשבון הציבור או על חשבון צה"ל. זו לא זכות חיובית, שאם כן, אולי נדרוש מהמדינה גם לתחזק ערוצי תקשורת אינסופיים עבור כל אזרח ואזרח...
בחזרה לבג"ץ: העובדה שהטיעונים האלו הושמעו באריכות, ושגם השופטים גמגמו בכל הנוגע אליהם, מעידה על הבלבול העמוק ששורר במוסד הזה.
בית משפט אמריקני, אפילו כזה שרובו דמוקרטי, לעולם לא היה נופל בטיעון ההבל הזה. שופטים ברי דעת היו משתיקים אותו לאלתר ומבהירים שאין בין חופש העיתונות ובין קיומה של גל"צ ולא כלום. אבל בג"ץ של ימינו הוא מוסד פוליטי על מלא, וכזה שכבר מזמן אימץ את הטרמינולוגיה ואת סט הערכים של השמאל במלואם.