תקופת בין המיצרים שבין י"ז בתמוז עד לט' באב בה אנו נמצאים היא תמיד תקופה עם מתח וסיכון גבוה. לפי המסורת היא מועדת לפורענות ויש להשמר מסכנות.
ואכן "יום הזעם" אתמול הגביר את המחאה, החריף את רמת המתח והשנאה, ועדיין צפויים לנו ימים קשים עד לסיום מושב הכנסת האחרון.
לאחריו, פחות או יותר סביב תשעה באב, אנו צפויים לחופשת "בין הזמנים" של הישיבות, אשר בדרך כלל מביאה איתה יותר מנוחה ורגיעה. גם רבים מבין המוחים יגיעו לנתב"ג לא כדי להפגין אלא כדי לטוס לחופשות בחו"ל, וניתן לקוות שהארץ תשקוט, לפחות לארבעים יום.
נתניהו שוב שגה בקריאת המפה לפיה המחאה פחתה, וממשיך לנסות לקדם את צמצום עילת הסבירות, ומה שמתפרש בדעת ציבור המחאה כקידום הרפורמה צעד צעד.
לכאורה חוק הסבירות הוא ברף הנמוך של הרפורמה אך בקמפיין הקשה של המחאה שמטריף את השיח, הממשלה מותחת את הקו האדם מעבר לגבולות הסביר. רף ההתנגדות עלה שוב עד לשבירת גבולות , סרבנות וריסוק נורמות חברתיות ובטחוניות. מדובר בנורמות מינימליות והכרחיות לקיום מדינת ישראל, ואין שום הצדקה לסכן את קיומה של המדינה למריבת סרק נוראית שכזו.
ההתנהלות והשפה של המחאה היא בלתי נסבלת ולא פרופורציונלית, וראויה לכל גינוי. אבל ליקוי המאורות של הימין כולו, ומי שאמור להיות המבוגר האחראי של הימין נתניהו בקריאת המפה של סך הכוחות, מבפנים ומבחוץ הוא לא מידתי וסביר. הרפורמה המשפטית אפילו במהדורה הכמעט מלאה שלה היא נכונה ומוצדקת, אבל מיקומה בסדרת העדיפויות של מדינת ישראל בכלל והימין בפרט הוצב לא במקום הראוי לה. הימין נבחר בגלל מרחב רחב של ערכים ועקרונות, ועליו לשים בראש סדרי העדיפות את הכלכלה, הבטחון מבפנים ומבחוץ, ובהתישבות .
אסור להקריב מטרות אלו כדי לרצות את יריב לוין ושמחה רוטמן ותומכיהם. העלאת הרפורמה לראש סדרי העדיפויות מסכנת את המדינה בכלל, ואת ממשלת הימין בפרט, ועל נתניהו להקפיא את הרפורמה באופן מוחלט. לא הידברות אצל הנשיא או במקום אחר, שממילא לא מתקדם ולא עוזר בכלום, אלא הסרת הנושא מסדר היום באופן מוחלט, לפחות למחצית הקדנציה של הממשלה. שאם לא כן, היא לא תשלים אפילו את מחצית אורך הקדנציה, והיא תרסק את הימין לשנים רבות.
צריך לעשות זאת מיידית בלי לבחון שוב את שרירי המחאה ועוצמת היריבים שונאי ביבי, והדתיים, ולעשות נסיגה מלאה לאחור וחישוב מסלול מחדש. בלי להסס ובלי לגמגם, לא מתוך חולשה אלא מתוך שיקול הגיוני פשוט.. הזרעים של הרפורמה המשפטית נקלטו, ועוד יבואו ימים בהם ניתן יהיה לקדם אותה לפחות בחלקה, בנחת וביתר הסכמה. אבל לא עכשיו, ובטח שלא בימי בין המיצרים.
למרבה הצער כולם שבויים בקונצפציה שגויה שמדובר בנושא גורלי לעם ישראל, ובמאבק שחשוב לנצח בו. ראשי המחאה מנפחים לחיים ושרירים, בפוזות מלחמתיות וצבאיות, ושפה כוחנית נחרצת. על פניו החיזבאללה אמור להיות מורתע רק מניהול המאבק של המחאה, שמשחקים אותה גבר גבר. הימין נגרר לשיח הזה, נאחז בפוזות קורבניות של ההתנתקות ופינוי גוש קטיף, ומבטיח להשיב מלחמה שערה ולנצח.
חלק מפרשני ערוץ 14 מדרבנים וקוראים קריאות עידוד להראות לשמאל והליברלים פרוגרסיביים מי כאן קובע ומנהלים מלחמה כוחנית מיותרת, בעיתוי הלא נכון גם מבחינת המדינה, וגם מבחינת הימין. נתניהו חייב לשחרר ולהשתחרר מהלופ והמילכוד הזה, להקפיא את הרפומה ולהתמודד עם שאר האתגרים החשובים למדינה. גם ארה"ב בראשות ביידן הפכה לשחקן מרכזי במאבק הפנים ישראלי, אבל דווקא הם מוטרדים יותר ממה שקורה ביהודה ושומרון, ופחות מהרפורמה, ומזהים מה שהימין לא מזהה מה העיקר ומה הטפל.
צודק בן דרור ימיני שקורא לכולם בישראל "משוגעים רדו מהעץ". אסור לרסק ולהרוס את המדינה על מאבק שולי. הרעש וההמולה של יום שלישי היא בבחינת סערה בכוס מים של הבדלים חשובים אך לא משמעותיים בין קטבים שונים של החברה הישראלי. וחשוב להבין שאלה לא הורסים את המדינה, ואלה לא מצילים את המדינה, החברה הישראלית כולה צריכה להציל את עצמה מעצמה. ניתן לקוות שכולנו נעבור בשלום את ימי בין המיצרים בשלום, ונגיע לחופשות בין הזמנים ונרגע.
הכותב הוא ד"ר צבי מוזס פסיכולוג קליני