בימים שבהם משבר גיל הרך הוא מהגדולים שידעה ישראל, בימים שבהם ישנה התכנסות סביב סוגיית מסגרות גילי לידה עד 3, ובכל רשות מקומית מעסיקים מטעמה אחראית לגילאים הללו, עיריית ירושלים – נשארת כרגיל מאחור.
בירושלים יש 72,300 ילדים בגילאי לידה עד 3, הם מהווים למעלה מ- 13% מכלל ילדי ישראל בגילאים האלו, ולגבי ה-45% מתוכם שאינם נמצאים במסגרות – לעירייה פשוט אין מושג היכן הם ומה קורה איתם. האם הנתון הזה צריך להדאיג את עיריית ירושלים? האם המיפוי של המסגרות בהן נמצאים הילדים באמת כל כך קריטי? על-פי כל המחקרים וכל המומחים והמומחות לתחום, התשובה לכך חד-משמעית.
קשה להפריז בחשיבות שיש לטיפול בגילאי 0-3 על עתידו של האדם שיצמח לבסוף מהפעוט המתפתח. מחקרים מצביעים על ההשפעה המכרעת של החינוך והטיפול בגיל הרך על התפתחות הילד ועל יצירת שוויון הזדמנויות, ובהתאם לכך – על צורך מוגבר ביצירת מענה חינוכי-טיפולי ייעודי ואיכותי בשלבים הקודמים לכניסתם של הילדים למערכת החינוך הפורמלית. ההנחה המבוססת היא שמענה כזה ישפיע לטובה על ההישגים, ויצמצם פערים בשלבים הבאים של התפתחותם. מהזווית הכלכלית, וגם החברתית, הקצאת משאבים לגיל הרך – היא בעלת פוטנציאל להפוך להשקעה משתלמת מאוד בטווח הרחוק.
הסביבה שבה גדלים ילדים בגילאים צעירים - מעצבת את התפתחותם הקוגניטיבית, הרגשית, הלשונית והחברתית. ירושלים היא העיר עם הכי הרבה עוני בישראל, כאשר כמעט כל ילד שני שחי בה – גדל במשפחה מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר. ככל שרמת ההכנסה של משקי הבית נמוכה, כך אחוז הילדים הנמצאים במסגרות בגילאי לידה ועד 3 קטן, והפערים בחברה גדלים. הטרגדיה היא שדווקא מי שצריך יותר מכולם להיות במסגרות הללו, נעדר מהן. על פי מחקרים, ההשתתפות של ילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך במסגרות לחינוך של גילאי לידה ועד 3, צפויה לצמצם באופן ניכר ובשלל תחומים את הפער בינם ובין ילדים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני וגבוה.
יחד עם זאת, האפקט החיובי של חינוך וטיפול בגיל הרך יתממש בעיקר אם מדובר על מסגרות שהן איכותיות. זאת ועוד, השהייה מתמשכת במסגרות לא-איכותיות שמאופיינות בצפיפות ובכח-אדם חסר התאמה או הכשרה לתפקיד, עלולה ממש לפגוע בהתפתחות. לעומת ילדים ששהו במסגרות איכותיות, ילדים במסגרות גרועות צפויים להישאר מאחור בכל הנוגע למיומנויות קוגניטיביות, שפתיות ורגשיות, ובכל הנוגע להזדמנויות שלהם כבוגרים בתחום ההשכלה והתעסוקה.
בירושלים, גורלו של הילד נקבע לרוב לפי השכונה והרחוב בו הוא גדל. הפערים טבועים כבר בגיל המוקדם, ומתרחבים ומעמקים עם השנים. אם פעם דובר על כך שילדים מגיעים עם פערים גדולים לכיתה א', בימינו ניתן לראות את הפערים כבר אצל ילדים בני 3 בגני חינוך-חינם.
כחברת מועצת עיריית ירושלים, נדהמתי לגלות שלעירייה אין כמעט מושג איפה נמצאים הילדים הירושלמים בגילאי 0-3, ומה קורה איתם מבחינת פילוח מסגרות. אם לבירת ישראל יש שאיפות כלשהן לטפס במעלה הסולם הסוציו-אקונומי, היא חייבת להבין שהתינוקות של היום – הם הירושלמים המבוגרים של עוד 25 שנה, ולהשקיע בהם ובמסגרות שלהם בהתאם – וללא קשר למגזר אליו נולדו.