המחאות של השמאל נגד הרפורמה המשפטית, חשפו סוגיה מורכבת יותר ביחסים בין דתיים לחילוניים בחברה הישראלית.
תחילה, בקשו השמאלנים החילונים, לכלות זעמם על החרדים, בקריאה להכנסת לימודי ליבה למוסדות החינוך שלהם, לשיוויון בנטל בגיוס ובתעסוקה.
הם נכנסים לעיר החרדית הגדולה , בני ברק כדי למחות ולהתגרות. משאלו, סרבו להגיב לפרובוקציות ברחובה של עיר, הם עברו להתקפת כל מי שבמראהו ובלבושו, ניתן לזהותו כחרדי, תוך הטחת עלבונות, קללות ושיימינג במרחב הציבורי.
המאבק שלהם נגד מפעל הנחת התפילין של חב"ד ברחבי תל אביב, ביטא את עוצמת ההיסטריה בה הם נתונים.
אולם, חשבון גדול יותר יש לו לשמאל החילוני, דווקא עם חובשי הכיפה הסרוגה. אלו הנמנים עם הציונות הדתית. לא כי הם אינם לומדים את מקצועות הליבה בהצלחה יתרה. גם לא כי הם אינם שותפים לנשיאה בנטל בצבא ובתעסוקה, הרי רובם ככולם מעורבים עד מעל לראש בכך.
אז למה אם כן?
ובכן, בדיוק מן הטעם ההפוך.
בעיניהם, הציונות הדתית לא רק שהשתלבה מאד בכל תחום בחברה הישראלית ותורמת לה מאד בכל תחום, אלא שאף הצטיינה בכך יתר על המידה.
דומה שעיקר הזעם על בני הציונות הדתית הינו חלק מהזעם העצמי שלהם, על הירידה הרוחנית שלהם. הירידה המשמעותית בגיוס לצה"ל של רבים וטובים מהם, כמו גם, היעדר אידאולוגיה, אובדן דרך והיעדר מנהיגות ראויה שיובילו את הציבור המתנהל כעדר ללא רועה.
בעוד שהציונות הדתית, צמחה ממשברי אוסלו והגירוש של יהודים מחבל עזה ומיקדה את העשייה שלה במימוש החזון, של התנחלות בלבבות, בעזרת הגרעינים התורניים וארגוני חסד נוספים, חווה הציבור החילוני זאת כאיום על החיים החילוניים - ליברליים בהם הוא דוגל כביטוי מעשי להדתה.
הרדיפה של הגרעינים התורניים אשתקד ביפו, הכשירה את ה'עליהום' על ישיבת 'מעלה אליהו', השוכנת בלב תל אביב.
הישיבה הגבוהה שהוקמה בסוף שנות התשעים על ידי חברי ישיבת מרכז הרב ואליה הצטרפו עוד מאה משפחות, למימוש אותה אידאולוגיה של התנחלות בלבבות בקרב האוכלוסיות החילוניות, השכילה להתערות בקרב הקהילה, בשכונה בה היא ממוקמת ובשכונות הסמוכות. היא הציעה מגוון פעילויות תורניות כהכנה לבר מצווה, פעילויות חינוכיות במוסדות חינוך ממלכתיות במהלך השנה ובפרט בחגים, חסד של אמת למשפחות אבלות, לצד מפגשי שיח של דתיים וחילוניים והפעלת גני ילדים לרווחת כלל הקהילה. את האמירה של רב הישיבה בעיניין הלהט"בים, ניצלו ראש העיר והמוחים נגד הרפורמה, כמוצאים שלל רב. הם נעזרו בה כדי להצית את הגפרור שהלהיט בעיר נגד כל פעילות בעלת אופי יהודי.
בשם המלחמה בהדתה, יוצאים נציגי הרשות, בעידוד מארגני המחאות, כנגד מי שמבקש לבצע פעילות בהפרדה מגדרית (מקרב היהודים בלבד), דוגמת מופעי תרבות לנשים בלבד (לנשים יהודיות בלבד).
האמירה שחזרה בכל אחת מהפגנות השמאל, בקשה לנכס לעצמם את הקמת המדינה ומוסדותיה ואת התפתחותה בתחומי הפיתוח והכלכלה. 'אנחנו הקמנו' 'אנחנו בנינו'. 'יחידות העילית של צה"ל זה אנחנו' בהכרזות אלה, הוכיחו השמאלנים החילוניים את הטענה, לפיה 'גנבו להם את המדינה'. הציבור המזרחי שבפריפריה, התומך בליכוד, לא היה מצליח להחזיק בהגה השלטון, בלא תמיכת הציונות הדתית, הם סוברים. לכן, עיקר התיעוב וההתקפה, מכוונים אליהם. הם ממשיכים לראות בהם אשמים, במצב הביטחוני והמדיני מול הפלסטינים, בעצם התעקשותם להתנחל ביהודה ושומרון. לכן, אחרי כל פיגוע כלפי תושביו היהודיים של חבל ארץ זה, הם לא מסתירים את האשמת הציבור הציוני דתי בכך, שלא לומר ששמחים לאידם.
הציבור הדתי, המוצא עצמו מתמודד עם אמירות ופעולות אוטו-אנטישמיות, דווקא מיהודים בארצם, רואה את המראות ושומע את הקולות בהשתאות גמורה.
תחילה חבריו התנצלו ועסקו במתן הוכחות לתרומתם לחברה. משתגובה זו לא תרמה לשינוי בגישתם של השמאלנים החילוניים, עברו ארגוני ימין מקרב הציונות הדתית, לצעדים אקטיביים של יהדות בלב לבה של העיר החילונית הגדולה תל אביב, דוגמת, צעדה ותפילת המונים, עטויים בטליטות, מעוטרים בתפילין בראשם וידם. גם היציאה בקריאה כי המתנחלים ביהודה ושומרון הם המגן האנושי על כלל ערי ישראל, ותל אביב בפרט, הינה תגובה הולמת למתקפה שלוחת הרסן עליהם.
הרעפת אהבת חינם, היא לא מצרך כל כך מבוקש וכל שנותר בידיהם הוא להשיב מלחמה שערה. לא בנשק חלילה, כי אם בריבוי עשיית טוב והפצתו. שהיא המשמעות היותר מעשית של התנחלות בלבבות.
הכותבת היא יועצת ומנחה פדגוגית המתמחה בהובלת תהליכי פיתוח והעצמה במערכת החינוך