ימי תשעת הימים הם המאני טיים של המוכיחים בשער על "אהבת חינם". הרעיון הכללי הוא שבית המקדש השני נחרב על "שנאת חינם", ולכן צריך להרבות ב"אהבת חינם".
כלומר להכיל כל התגרות ובריונות, ולחבק כל אחד, גם שהוא מנסה (ולא מצליח) לפרק את המדינה. בנוסף, הציבור נקרא כל העת בידי המוכיחים בשער להכות על החזה (של הציבור, לא של המוכיחים חלילה) ולהתוודות ש"אשמנו בגדנו" – שמעבר לכך שלא מספיק חינכנו; שלא מספיק למדנו תורה; שלא מספיק שירתנו בצבא; שלא מספיק גורשנו מגוש קטיף; שלא מספיק נהרגו בנינו; שלא מספיק תרמנו כליות – גם ישנה עוד אשמה שמוטלת על כתפינו: שלא מספיק אהבנו...
כדאי לדייק בדברים: "שנאת חינם" היא תוצר של שני צדדים ששונאים אחד את השני, אבל לא כל פעם שמישהו שונא מצד אחד יש לו פרטנר בצד השני. לעתים, ישנה קבוצה קטנה שלא מוכנה לקבל את הכרעת הרוב. הרוב לא שונא אותם אלא פשוט לא מסכים לקבל את הרודנות שלהם. לחבק או לצעוד עם אנשים שמודיעים שאם לא ייכנעו להם הם הולכים לשבור את הכלים – איננה "אהבת חינם" אלא תמימות במקרה הטוב; חנפנות ופחדנות במקרה הרע.
מה רוצים מאיתנו מטיפי "אהבת החינם"? אנחנו לא חוסמים כבישים; לא מפקירים חולים ולא מסרבים לשרת בצבא. אנחנו פשוט מעיזים לחשוב אחרת מ"אדוני הארץ"; אז עכשיו אנחנו גם צריכים לחבק אותם?
המשמעות של "אהבת חינם" שמצוטטת רבות בשם הרב קוק וחכמים נוספים היא – שלא משנה מה עושה היהודי שמולנו – אנו לא שונאים אותו; אבל יש זמנים שלא מתנחמדים אלא עומדים זקופים, רגועים ונחושים. כדאי לאוהבי החינם שמאוהבים בציטוטים בסגנון "לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חינם", לזכור ציטוט נוסף: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה" (שבת קיט).