מה נסראללה רוצה?

חוות שבעא, רג'ר, שבעת הכפרים, מים כלכליים, כל אלו הן רק חטיפים להזנת הסכסוך שמייצר נסראללה מול ישראל. אין לסכסוך מניע עובדתי והגיוני.

אם בכלל יש עילה, מדובר במטרים ספורים, שניתן לסיים את הדיון עליהם ביום. אין מה לחפש סיבות, לקשור להן תוצאות, או בכלל להתייחס אליהו בהגיון. הדרישות של חיזבאללה מזינות את הסכסוך שמצדיק את קיומו של הארגון, כשישראל נענת להן, היא נותנת גם לארגון וגם לתביעותיו ממשות.

טעויות מתמשכות, כמו מסירת מים כלכלים תחת איומים ללא תמורה, הופכת את השקר לאמת ואת ישראל לחלשה. הסכמים או וויתורים לחיזבאללה דומים לעשיית עסקים עם המאפיה. במקרה הטוב, אפשר לקבל בהתחלה רווחים קלים, אבל הסוף ידוע – גופה עם כדור בראש, טמונה למנוחת עולמים בבטון.

בכל זאת, מורה נבוכים לטענות המופרכות של נסראללה. חוות שבעא הן סוריות, ונכבשו מידי סוריה במלחמת יום כיפור. הן כלל אינן חוות. הן שרידי מבני אבן של סוכות רועים קטנות הפזורות בשטח. מעולם לא נעשה בהן מגורי קבע. הן "מזרעות" של משפחות לבנוניות או סוריות, והן פזורות בתוך שטחי המרעה. לשטחים אלו מגיע נציג המשפחה יחד עם העדרים ושוהה בה בימי המרעה. התופעה אינה מתקיימת רק במזרח התיכון, אלא תופעה ידועה באזורים חקלאים. הסיבה שהן נקראות חוות, משום שהבריטים תרגמו את המילה מזרעה לחווה באנגלית, ואנחנו תרגמנו אותה לחווה בעברית מאנגלית. גם אם חלק מבעלי הקרקע הם לבנונים, אין פרושה בעלות לבנונית על הקרקע. הדבר משול לחקלאי מטולה המחזקים אדמות במרג' עיון שבלבנון, עדיין, אין הדבר אומר שאלו אדמות ישראליות. גם אם לאדם יש דירה בגרמניה, אין משמעותה שאדמת דירתו היא ישראלית.

רג'ר נכבשה אף היא במלחמת יום כיפור. למען האמת, ישראל לא הבינה שרג'ר נכבשה על ידה. היא היתה כל כך בפינה, שאף חייל לא טרח להגיע עליה. אך מאחר והחיילים הסורים נטשו את האזור, רג'ר נותרה לבדה. כשראו שמדינת ישראל לא מגיעה אליהם, הם הגיעו למדינת ישראל. הם עשו זאת בצעידה לקיבוץ דן השכן ודרישה לשלטון ישראלי. ב-1967 כל כפר רג'ר היה על אדמות סוריה, וכל תושביה היו סורים. להבדיל מהדרוזים ברמת הגולן, תושבי הכפר קיבלו מייד אזרחות ישראלית.

עדיין, במקביל, ההנהגה הדתית והפוליטית מקיימת קשרים הדוקים עם הנהגת הכפרים בגולן. לרג'ר אין חלומות לחזור לסוריה או ללבנון, והם מגדירים עצמם ישראלים. השטחים בהר דב וברג'ר נקראים שטחים במחלוקת. המחלקות מתבססת סביב קו הגבול הלא ברור ששורטט באזור זה, בין סוריה ללבנון. הסיבה לחוסר בהירותו נובעת בעיקר מאחר ומדינות אלו היו תחת שלטון צרפתי שלא ראה חשיבות בשרטוט קווים פנימיים.

חוסר בהירות נוסף קשור להתגבשות המדינות באזור רק בתחילת העשור הרביעי. לבנון קיבלה עצמאות ב-1943, סוריה ב-1946. לשתי המדינות היו עיסוקים אחרים חוץ מלבדוק בעלויות קרקע ומפות הסכמים בין הבריטים לצרפתים. למעשה, אילולא הסכסוך הישראלי-ערבי ספק אם סוגיה זו הייתה מטרידה אותן.

יותר מכך, אסד, נשיא סוריה, לא וויתר על השטח מעולם, והודיע, אחרי מלחמת לבנון השנייה על סירובו להצבת כוחות או"ם במקום. "לא ייקבע קו גבול באזור חוות שבעא עד שכוחות ישראל לא יעזבו". אסד אמר למעשה, שלצרכי מיקוח חיזבאללה יכולה להשתעשע בבעלויות, אבל בפרקטיקה, לא.

הטענה המרכזית הנוספת של חיזבאללה היא על בעלות לבנון על שטח בו התקיימו שבעת הכפרים השיעים שבגליל העליון. יחד עם קום המדינה, נטשו תושביהם השיעים של הכפרים ועברו ללבנון.

גם כאן אפשר בקלות לשלוח אצבע מאשימה לעבר הצרפתים והאנגלים. המדינות הקימו את ועדת ניוקומב פולה שעסקה בשרטוט הגבול בצפון ביניהן. בין הרכבת הועדה ב-1920 ועד סיום עבודתה ב-1923 עברו כשלוש שנים, ובתקופה זו השתנה מעמדם של הכפרים. תחילה היו ברשות לבנון, מאוחר יותר הפכו ברשות הבריטים. השרטוט האחרון הופך אותם תושבי בריטניה, לפיכך, השטח בחזקת ישראל. כמו בהר דב, גם כאן, במידה ותושבי הכפרים יוכיחו בעלות על הקרקע, אין משמעותה שהם בשטח לבנון.

אבל העובדות מעולם לא היו חלק מעולמו של נסראללה, והוא, איש מילים מאומן, משתמש היום בכל מה שיש לו כי הוא מוכן לקרב. כי הגיע הזמן למלחמה. בשנה האחרונה הוא השלים את פריסת הכוחות והמוצבים על הגדר, הלוחמים שלו עוד עם כשירות קרבית טובה כתוצאה ממלחמת האזרחים בסוריה, ישראל מפולגת, ארה"ב בעניינה, ובעולם הערבי מתגלה ניצוץ של אחדות. נסראללה מוכן, הגבול כבר בעמדות הגנה לקראת תגובת ישראל, והכוחות מחכים לשעת השין.

נסראללה מתגרה בנו, כי הוא רוצה שנתחיל, הוא צופה את ההרס הרב ואלפי ההרוגים והפצועים, הוא צריך סיפור טוב לאחרי המלחמה. מה שבטוח, שהסיפור יתחיל בישראל הגדולה שתוקפת את המאמין הצודק הנלחם על הצדק והאמת. סיפור כרבלא השיעי במתכונת מחודשת. הסיפור כבר נכתב, גם אם הוא לא יקרה, הוא יסופר.

כך או כך, כל ההתנהלות הזו מוכרת לנו. ב-1982, חדירות מחבלים בגבול מסעות הרג אזרחים וקטיושות הביאו למלחמת לבנון הראשונה. חטיפת החייליים הביאו למלחמת לבנון השנייה. בין ובין, התבסס חיזבאללה והגדיל את כוחו. הריטואל מוכר: אם לא נגיב, יכריחו אותנו להגיב. כרגע, אנחנו מדרדרים לשם במהירות. מדינת ישראל מתנהגת בדחיינות זה זמן רב, הנהגה פוליטית מעדיפה אי מלחמה בכל מצב, זה טוב בבחירות. הצבא איתם, אין גנרל שרוצה לבלות את שארית ימיו בביקור בבתי קברות. אם ישראל היתה מגיבה להתעצמות חיזבאללה בפעולות קטנות, גלויות וחזקות היתה נוצרת הרתעה. המחשבה, שלחיזבאללה יש 150 אלף טילים המכוונים על ישראל היא מחשבה מצמררת. איך זה קרה, את זה תבדוק ועדת אגרנט הבאה.

בנקודת הזמן הזו, ישראל נלכדה בקורי העכביש של נסראללה. כמות הטילים של חיזבאללה עלולה להכאיב מאוד לישראל, ובמידה רבה לשתק את חייל האוויר, אנחנו אחרי הנקודה שאפשר לצאת מהמערכה בפציעות קלות. הדרך היחידה, לצאת מהמערכה פצועים אך מנצחים, היא להבין שכך או כך בעיניים בינלאומיות נפסיד. שעכשיו אנחנו נלחמים על חיי תושבי מדינת ישראל. מה יגידו באו"ם, נשאיר לאחרי המלחמה. הדרך היחידה לנצח במלחמה הבאה היא למנוע אותה, והדרך היחידה למנוע אותה, היא להפוך אותה לימי קרב. צה"ל יודע ויכול. הוא צריך בעיקר תעוזה.

ואחרי שאמרנו את כל זה, יש לזכור שמעל לראשנו מתחוללת מלחמת ענקים, פסיעה אחת לא מדודה שלהם ומישהו ימעך. הטייסים האמריקאים והרוסים כפסע מניהול קרבות אוויר בסוריה. המלחמה הקרה מתחממת ממש מעבר לפינה. בעולם אקספוננציאלי, שדוהר לכל הכיוונים, ולכל הממדים, דחיינות היא לא יתרון. מה שלא תעשה עכשיו, כנראה לא תוכל לעשות אחר כך. המציאות כבר תקדים אותך.

הכותבת היא רס"ן במילואים, קצינת הגנת גבולות בגבול הצפון, מפקדת מחסום רג'ר לשעבר ויועצת אסטרטגית