ארבע מהפכות משפטיות חולל נשיא בית המשפט העליון בדימוס ונואם הכיכרות בהווה אהרן ברק, כך כפי שמונה אותן הביוגרפית שלו, נעמי לויצקי, בספר 'כבודו': מהפכת זכות העמידה, מהפכת עילת הסבירות, מהפכת הכל שפיט והמהפכה החוקתית.
כל הארבע יחדיו תלויות זו בזו, כשרשרת של הרחבות בסמכות ואפשרויות השיפוט של בית המשפט העליון. עילת הסבירות היא הפחות משמעותית מביניהן, ועדיין, היא זו שאפשרה לברק את המעבר למהפכת הכל שפיט.
אקט הסיום של כנס הקיץ בכנסת, בדמות ביטול עילת הסבירות, יותר משיש בו כדי להשליך על פסיקות עתידיות של בג"ץ, שעשוי להמציא כלאחר יד עילה חלופית עם שם נרדף, יש בו שני היבטים אחרים, סמליים במהותם.
הראשון הוא ביטולה של אחת מאותן מהפכות שחולל ברק, ולו כאקט של החזרת עטרה ליושנה. השני הוא החזרת תחושת המשילות למצביעי הימין, אחרי חודשים של משא ומתן כושל ואחרי הכניעה בליל גלנט בחורף האחרון.
לסיים את הקיץ בהרגשה חיובית ועם טעם טוב בפה זה טוב ויפה, אבל לא לשם כך יצאנו למאבק. בסוף, כשמדברים על החזרת האיזון בין הרשויות בישראל ועל שיקום הדמוקרטיה וצמצום המשפטוקרטיה, חייבים צעדים נוספים, וכאן עולה שאלת ההמשכיות.
ערב ההצבעה, היו למובילי המחאה שתי אפשרויות: לרדת מהעץ ולנהל מו"מ הוגן, במסגרתו היו עשויים לרשום הישגים נאים (למשל, הותרת עילת הסבירות במקרים של מינויים ממשלתיים או של ממשלת מעבר) וגם להצטייר כאחראים וכחדורי מטרה שאינה רק הפלת שלטון הימין.
האפשרות השנייה הייתה התבצרות על העץ ושימוש בכל הכלים כולל הכל - רופאים, טייסים, הסתדרות, גנרלים, פורום העסקים, אינסטלטורים, ראשי מוסד שעברו תהליך אישי מסיבות לא ידועות ועוד כהנה וכהנה.
כל שחקן פוקר מתחיל יודע, שכאשר מקבלים החלטה בהימור כזה, מנסים קודם לאמוד את חוזק היד של היריב וזו בדיוק הייתה הנקודה. ראשי המחאה האמינו באמת ובתמים ביכולתם להוריד שוב את נתניהו על ברכיו (ואם להיות כנה, גם לא מעט בימין חשבו כך...). לכן, בצדק, הם החליטו ללכת 'אול אין' ולסכן הכל, מתוך הנחה שהם יזכו בכל הקופה ויצטיירו כמי שניצחו בנוק אאוט פעמיים את הממשלה המכהנת. קל לשער כי במקרה כזה היא גם הייתה מתפרקת במהרה.
דווקא גנץ ולפיד, אולי בשל היכרותם עם השדה הפוליטי ועם הנפשות הפועלות, נראה היה שהבינו ביממה שלפני ההצבעה שהפעם זה רציני. שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו להצטייר כמי שנכנע ל"קבוצת כוח של קצינים", בלשונו של סמוטריץ'. זה מה שהוביל אותם לגשש דווקא אחרי האפשרות הראשונה, גם אם לא בהצלחה מרובה.
וכמו בפוקר, הבעיה של שחקן ששם את כל הז'יטונים על השולחן, היא שלא נותר לו על מה לשחק. בשלב הבא של הרפורמה, אין למחאה איומים שלא נשלפו כבר מהכובע. תחסמו את נתב"ג? תשרפו את איילון? תדביקו את עצמכם למסדרונות הכנסת? תנסו לפגוע בדירוג האשראי? תשכנעו רופאים להשבית את המרפאות? הכל כבר חווינו.
אני משוכנע שזה השלב שגנץ, ואפילו לפיד, יכולים להרשות לעצמם להתייצב מול מובילי המחאה ולומר להם "נכשלתם, הקואליציה הוכיחה שהיא מסוגלת ללכת עם עמדותיה עד הסוף, כעת תנו לנו לנסות ולהשיג מזה משהו".
רק באופן כזה, כשהם יגיעו מעמדה פחות זחוחה ועם דד ליין ברור, ובלי דרישות מופרזות לשמונה עשר חודשי הקפאה במתנה, יש סיכוי אמיתי לגבש הסכמה רחבה לרפורמה משפטית. וכן, גם אם לא נקבל את כל תאוותנו, זה בסדר גמור. בקרב הזה אין צורך במנצחים, אבל רצוי שלא יהיו גם מפסידים.