ניצוץ האהבה

בשבוע שעבר, לאחר ט' באב, קיבלתי לוואטסאפ הודעה מתמר גל-שראי. תמר היא פעילה חברתית העוסקת שנים רבות ביצירת תוכן חינוכי-קהילתי, חברת קיבוץ דגניה א' (דור שלישי למרים ויוסף ברץ, ממקימי קבוצת דגניה), ואנו נפגשים אחת לכמה שבועות מאז פרוץ הרפורמה המשפטית לחיינו, במפגשי דיון בין שמאל לימין: "בוקר אור. בוחרת דווקא לכתוב בפרטי, ולא בקבוצה. אולי כי עייפתי מהתכתשויות מילוליות חסרות תכלית (לתחושתי) עם חלק מהחברים בה, לא יודעת.

פרסמתי הבוקר סטטוס בוואטסאפ עם הכותרת "חילוני זו אני". קיבלתי מיד תגובה מצורית ירחי מבני נצרים... (שהמפגש עימה החל דרך פעילות 'נשים עושות שלום' במרחב עוטף עזה). חוכמת הלב שלה חיממה את שברי ליבי. היא, ואתם כמותה, נותנים לי חרך של תקווה ליכולת למצוא שביל זהב של שותפות. משתפת אתכם במילותיה... שתהיה לכולנו שבת של שלום, ונחמה".

"שלום תמר, בדיוק אתמול בארוחה שאחרי הצום, דיברנו על ההבדל בין 'דתיים' ל'חילונים'. סיפרנו לבנים שלנו, שכשדתיים היו בצד המוחה והמתוסכל מחוסר ההקשבה של הממשלה למוחים (בתקופת אוסלו וההתנתקות), הם הרבו בתפילות ואמרו זה לזה שהשבר הוא חלק מתהליך הגאולה. כשהרגישו שהממשלה, כמו גם חלקים בחברה הישראלית, לא שומעים את הצעקות ולא מקשיבים לתסכול, הם המציאו את המשפט 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' ושרו אותו והבטיחו לעצמם שימשיכו בדרך הארוכה עד שיצליחו לשכנע את הרוב. או עד שאלוהים ישלח להם גאולה.

"ואילו אנשים שמגדירים את עצמם חילונים, ואינם רוצים לפנות לאלוהים ובוחרים לא להאמין בגאולה, נשארים עם התסכול, ולעיתים גם מרגישים בודדים בהתמודדות. אני מצטערת בצערכם כי אני מכירה היטב את ההרגשה כשהממשלה לא מקשיבה למוחים ורוב החברה הישראלית לא תומכת במחאה, אבל אני מאמינה שמדובר בתקופת משבר אחת מיני רבות שחווינו כאן, היהודים בארץ ישראל, וגם היא תחלוף.

"וגם אם החילוניות מצווה עלייך לא לבטוח באלוהים, את יכולה לבטוח בעם ישראל, שמורכב ברובו מאנשים טובים שרוצים שיהיה טוב ומאחלים רק טוב זה לזה, והמחויבות הלאומית תתגבר על הקרעים גם אם זה לא נראה כך כעת. שולחת לך חיבוק וירטואלי. צורית".

מילות התקווה והנחמה של תמר וצורית היו כמו תחבושת שהונחה על ליבי, כפרפרזה למילות שירו הנודע של אהוד בנאי. וכאן התחיל אולי החיבור שלי עם אהוד.

כל כך גדול השוני

ביום שישי שעבר, בתוך ההכנות לשבת, בין נסיעות וסידורים, תפס את ליבי שיר שהושמע באחת התחנות שהאזנתי להן בנסיעה. היה זה שיר ישן שהכרתי, ובכל זאת – כנראה שעד אותו הרגע בכלל לא שמתי לב למילותיו. המילים, שנכתבו אף הן על ידי אהוד בנאי, פעלו עליי כמו בקסם וקולותיהם של הזמר דקלון (יוסף לוי) אשר שר יחד עם בנאי, השתלבו באופן נפלא וגרמו לי רגע להירגע:

"כל אחד חי בעולם אחר\ כל כך גדול השוני\ את מה שאני מרגיש בפנים\ איש לא מרגיש כמוני\ את מה שאתה חושב עמוק\ אני חושב שטוח\ מה שאתה רואה סגור\ אני רואה פתוח\ את מה שאני רואה לבן אתה רואה שחור\ כשיורדת עלי החשיכה עליך זורח אור\ מה שבשבילך חלום\ לי זו האימה\ מה שבשבילי שלום\ לך זו מלחמה\ למקום אליו אני הולך\ הן גם אתה תגיע\ כל הדרכים הרי עולות\ אל אותו הרקיע\ אל המקום אליו אתה הולך\ הן גם אני אגיע\ אך בלי ניצוץ האהבה\ שום דבר לא יתניע".

מאחר שאני אוהב מאוד את הסיפורים שמאחורי השירים, חיפשתי מיד את סיפורו של השיר המקסים הזה ומצאתי אותו באתר הנהדר של עופר גביש. אז איך נולד "ניצוץ האהבה"?

ימים לא פשוטים

כך סיפר אהוד בנאי: "הימים היו... טוב גם היום אנחנו בימים לא פשוטים. היו אלה הימים שלפני רצח רבין. היה לי צורך להביע משהו על השיח המתלהם של שנאת החינם שהשתולל אז. וכתבתי את הטקסט הזה. זה היה בקיץ שנת 1993, כבר היה מתח עצום באווירה הישראלית.

"בלי שום קשר, התקרב פסטיבל ערד ובנאי קיבל הזמנה להופיע במצדה. הוא החליט שיזמין כאורח את דקלון, כוכב הזמר המזרחי מכרם התימנים. 'זה נחשב סנסציה' אמר לי יורם רותם, עורך המוסיקה הראשי של גל"צ. עד אז לא זוהה אהוד בנאי עם זמר מזרחי. השניים, בנאי ודקלון, נפגשו לשיחת הכנה לקראת ההופעה במצדה, ובלי כוונה מוקדמת השמיע אהוד לדקלון את השיר היווני העממי שהיווה הבסיס ללחן. הוא גם אמר שיש לו רעיון למילים. בו במקום עלתה הצעה שישירו את השיר במצדה.

"השיר הוקלט ויצא לתחנות השידור לפני שנכלל בתקליט, בצורת 'סינגל', תקליטון עם שיר אחד שנשלח לתחנות להשמעה בלבד. רק ב-1998 יצא השיר בתקליט "טיפ טיפה". אז כבר קיבל משמעות עמוקה בהרבה. זה היה כבר אחרי רצח רבין. האמירה של אהוד בנאי קיבלה כוח חזק" ("ניצוץ האהבה", נערך מתוך האתר של עופר גביש).

ייבוש ביצות תשפ"ג

ובחזרה לוואטאספ של תמר. כתגובה, שלחתי לה את השיר הזה של אהוד בנאי ודקלון, בתקווה שיפעל את פעולתו כפי שפעל עליי (והדברים אכן מצאו הד גם בליבה). ולפתע, בתוך כל מהומת הימים הללו, נבטה בתוכי הבנה לפסוק הסיום של הפטרת הנחמה השנייה מתוך השבע, שנקרא השבת: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'..." בספרו הקלאסי של דויד בן יוסף "האם יש סיכוי לאהבה", מובאים הדברים הבאים מפי אביו של דויד:

"מדוע בחר אלוהים לתת לנו את התורה דווקא במדבר? וכי חסרים היו לו מקומות נוחים יותר, עם עצים דשאים ומעיינות מים? הוא בחר במדבר כדי להמחיש לנו כי האדם דומה למדבר, והתורה דומה למים. מים, יש בכוחם להפוך אדמת-מדבר לגן פורח. תורה מסוגלת להפוך אדם-מדבר לעם סגולה.

"כאשר מבטיח אלוהים להשיב את עם ישראל מהגלות לארץ ישראל, הוא מבטיח להם כי הגאולה תבוא בשלבים. בשלב הראשון תיגאל האדמה. ובשלב השני ייגאל האדם. ובאמת, במאה שנים הראשונות לגאולה השתמש עם ישראל באנרגיה שקיבל מאלוהים כדי לגאול את האדמה. הפכנו מדבר לגן פורח. עכשיו... הגיעה השעה להשקיע את האנרגיה המופלאה הטמונה בעם ישראל בגאולת שממות האדם...

"בעזרת התורה נהפוך אדם-מדבר לעם סגולה. עם ישראל מסוגל להבריא את עצמו ממחלת החרדה, אם רק יאמין. עם ישראל יזכה אז בשלווה. השלווה תוליד ביטחון. הביטחון יוליד אהבה. האהבה תוליד חסד. והחסד יוליד את היכולת לחוש את אהבתו של אלוהים פנים אל פנים... נחוץ לפעול! הביצות הן איומות ונוראות. נחוץ לייבש את ביצות השנאה והחרדה! נחוץ לזרוע את זרעי האהבה והמרגוע! הלוך להרגיעו ישראל!". כי – "בלי ניצוץ האהבה, שום דבר לא יתניע".