'לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה'. כך אומר משה רבנו בנאומו האחרון לעם ישראל. כך יאמר גם רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: 'ולא תבנה ירושלים עד שייכספו אליה בניה תכלית הכוסף'.
ואם כך אומר רבי יהודה הלוי על ירושלים, על אחת כמה וכמה כשמשה רבנו אומר במפורש שיש צורך בדרישה ובכמיהה לבוא לבית ה'. יש צורך בדרישה ובכיסופים, ואז זוכים לבוא שמה.
כתיאורו הנפלא של הרמב"ן על העולים ממרחקים המבקשים ודורשים למצוא את הדרך לבית ה'. ובלשונו: 'שתלכו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית ה', ותאמרו איש אל רעהו: לכו ונלכה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב'.
אך בפרשתנו אין אנו עדיין יודעים היכן הוא אותו שמה? עדיין מדובר בסוד כמוס. המקום אשר יבחר ה'! בעתיד תקבלו נ.צ... וכל כך למה, למה לא עתה? ללמדך שאפילו יבחרו כל שבטי ישראל בירושלים, אין הבחירה בחירה מחייבת עד שהקב"ה יבחר בה, וזאת ידע עם ישראל רק בימי דוד.
הרמב"ם במורה נבוכים, [ג, מה] מנמק את העלמת הידיעה, כדי שלא יחזיקו בו עמים וילחמו על המקום כאשר ידעו שמקום זה מקודש מכל המקומות. ואכן מי כעם ישראל יודע כמה עמים וכמה דתות נלחמו על ירושלים מיום היוודע בעולם שירושלים היא טבורו של עולם, המכוונת כנגד ירושלים של מעלה.
אפילו המונגולים הלא המה הסינים, נלחמו עליה. ברור שלא נלחמו בשל מיקומה האסטרטגי מבחינה טופוגרפית, שהרי אין היא כזאת. וכדברי הרמב"ם המשיכה היא למקום אשר יבחר/בחר ה'. גם טעם השני של הרמב"ם מובן לנו ובפרט בימינו –שלא ישחיתוהו אותם שהוא בידיהם עתה, ויהרסוהו ככל יכולתם. ראה הרמב"ם גם את הקורות אותנו, מעשיהם של כל המבקשים לא להשאיר שריד וזכר מבית מקדשנו.
למזלנו הערימו ערמות 'פסולת' רבות מהר הבית בעמק צורים הסמוך, ושם נעשית עבודה נפלאה של סינון כל העפר ומציאת ממצאים חשובים ביותר למורת רוחו של הוואקף וחבר מרעיו. אך גם בנימוק השלישי של הרמב"ם, מובן ביותר, והוא – השלום הפנימי בתוך העם, כי לו יצויר ששם המקום ומיקומו המדויק היו ניתנים טרם ימי המלך דוד, או אז יבקש כל שבט שאותו מקום יהא בנחלתו וילך ויכבשהו, ותהא מחלוקת וקטטה, כמו שאירע בדרישת הכהונה.
לפיכך בא הציווי, שלא יבנה בית הבחירה כי אם אחר שיהיה מלך על ישראל, כדי שההחלטה תהא ביד אחד ויסתלקו הקטטות, כלשונו. ואולי בא הכתוב וסיבות אלו ללמדנו עד כמה אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. דומה כי מכל הסיבות הללו, יש יתרון רב בשיטה האומרת שבית המקדש השלישי ירד משמים, בעז"ה, במהרה בעתו ובזמנו...
ממשיך משה רבנו בנאומו ואומר: כשתקבלנו את אותו נ.צ. ותזכו לבניין בית המקדש, לא די להגיע ליעד. 'והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ... וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אלוקיכם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אלוקיך'. יש מטרה עילאית בהבאת עולות, זבחים, נדרים ונדבות וכדומה לבית ה', והיא 'וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אלוקיך'.
השמחה היא יסוד ותנאי יסודי בעבודת ה', ולא רק בבית הבחירה. עד כדי כך, שהקללות, ל"ע, באות, לא בגלל עצם קיום או אי קיום תורה ומצוות, אלא בגלל הכתוב בדברים [כח מז - ['תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל'. כה חשובה היא השמחה בעבודת ה', עד שמשה מזכירה בפרשתנו בלבד, לא פחות משבע פעמים, יתר מאשר בכל פרשיות התורה יחדיו.
מסביר מרן הרב קוק זצ"ל בספרו מוסר אביך א,ח מה פרוש 'בשמחה ובטוב לבב'? היינו, שהשמחה הזו של עבודת ה' צריכה לבוא מעומק הלב, כלומר שיהא חפץ בשמחה זו באמת. אך אם ישמח בעבודת ה' כחובה, אין זו השמחה הרצויה ואשר אליה מכווין הכתוב. כנראה גם על שמחה שכזו, מלבד שמחה של הוללות, אמר שלמה המלך: 'לשמחה זו מה היא עושה?'.
אך כבר דוד אביו אמר, עוד בטרם נבנה המקדש, בתהלים ק 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה'. וכפי שמסביר המלבי"ם – 'עבדו - 'יש הבדל בין עבודת ה' ובין העבודה לבשר ודם, כי העובד בשר ודם, לא ישמח בעבודתו מצד שאינו בטוח שיקבל עליה שכר, ואף שיקבל שכר אין השכר רצוף בעבודה עצמה רק בא אחריה.
לכן שיבקש בקשה, תחינה או משאלה מבשר ודם, יעבוד לשם כך בעצב, ככל העוסק באמצעיים טרם שישיג את התכלית. לא כן עבודת ה', שהיא עצמה השכר והתכלית, לכן עבודה זו תהיה בשמחה, 'בואו לפניו ברננה'. בנוסף, הבא לפני בשר ודם לבקש דבר, יבוא בבכי ובזעקה רק יציאתו תהיה ברננה, אם מלא משאלתו, אבל הבא לפני ה', יבא ברננה, כי בוודאי ימלא משאלתו.
וממשה למשה לא קם כמשה. אומר הרמב"ם על השמחה בעבודת ה' בהלכות הלכות שופר וסוכה ולולב [פרק ח הלכה טו] השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר : 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגייס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך [משלי כה].
ברור, אפוא, מהרמב"ם שיש שמחת מצווה בכל מצווה, ולא עוד אלא, מי שנמנע משמחה ראוי לעונש על פי הנאמר בתורה .
כבר אמר ר' נחמן מברסלב: מצווה גדול להיות בשמחה תמיד. ובוודאי ראוי יהיה הדבר לכשיבנה משכן בית ה', ונכון הוא בכל משכן ממשכנות ישראל בו זכו ושורה בו השכינה.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל