"כי בצלם אלוהים עשה את האדם" ( בראשית ט', ו')
אין סוף ספרים, מאמרים וסקירות נכתבו על תופעת ההקצנה האידיאולוגית במאה ה-21. ההתפתחויות הטכנולוגיות החדשות, ובראשן הרשתות החברתיות השונות, גרמו לאנשים אשר בימים כתיקונם היו צורכים מידע ממספר מקורות להישאר בד' אמותיהם ולצרוך את אותו המידע שוב ושוב, דבר המוביל הן להקצנה חריפה בעמדותיהם והן לרתיעתם והתרחקותם ממידע שונה ומאנשים המאמינים בו. הציוויליזציה האנושית נעשתה אט אט יותר צרת אופקים, יותר בטוחה בצדקתה וסובלנית פחות לדעות אחרות.
אך נוסף על כך, קיים פן מסוים ומשפיע אשר לדעתי איננו נוכח מספיק בשיח הציבורי, והוא הנטייה ההולכת וגוברת לדיכוטומיות, לחד גוניות ולצביעת המציאות בשחור לבן. היכולת לברור מידע מסוים ולצרוך אך ורק אותו מובילה באופן טבעי לקבלת מידע חלקי בלבד בנוגע לכל נושא (החלק בו מצדד מפרסם התוכן, כמובן), אשר יוצר בסופו של דבר תמונה של מצב מסוים הנראית שלמה למראית עין, אך לאמיתו של דבר כוללת פיסות חלקיות שהתחברו להן יחדיו עד כדי הפשטת סיטואציות מורכבות וסבוכות, והפיכתן לשני אפשרויות בלבד מהן נאלץ האדם לבחור. במילים אחרות, נגזר עלינו לקבל את החבילה השלמה במקום להרכיב אותה בעצמנו.
כעת, לאחר ההקדמה הארוכה הזו, אני רוצה לגעת בנושא נפיץ הנוכח בשיח הציבורי כבר מספר ימים, והוא העצומה לשיפור תנאיו של עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח בני משפחת דוואבשה בדומא, והעברתו מהבידוד בו הוא שוהה לאגף התורני בכלא.
מאז פרסום העצומה הרשתות סוערות וגועשות, חלוקות בין צידוד בעצומה והסברת חשיבותה לבין הוקעתה וגינויה. היכן נמצאת האמת, אם כן? האם המכתב הוא מעשה בלתי לגיטימי וחסר מוסר של בכירי רבנים בציונות הדתית, או שמא מדובר במכתב צודק, ראוי והגון?
על מנת לענות על שאלה זו (ומכאן הדברים משקפים אך ורק את דעתי), אנסה להימנע מהעיסוק במכתב כמקשה אחת, כדבר שכולו טוב או רע, ואנסה לפרק אותו למס' חלקים, אשר משקפים את המצב בצורה מורכבת יותר. אתחיל בכל שמהתרשמותי מהעצומה המדוברת, נכללו בה שני נושאים שהתחברו להם יחדיו:
1) תנאי מאסרו של עמירם בן אוליאל, והשוואתם לתנאי מאסרם של אסירים אחרים.
2) עיסוק בעצם הרשעתו של בן אוליאל ובמידת נכונותה (ללא התייחסות למעשה בו הורשע).
מדובר על שני נושאים הרחוקים שמיים וארץ אחד מהשני, ועל כן גם ההתייחסות אליהם חייבת להיות כזו. אני סבור כי עצם הדרישה להעביר את בן אוליאל אגף בכלא ולשנות את תנאי מאסרו, ללא קשר לדעתי האישית עליה (מה גם שאינני בקיא בתנאי המאסר מספיק בשביל להתייחס לכך), היא לגיטימית. אין הצדקה להפלות בין תנאי המאסר של מחבל ערבי לזה של מחבל יהודי, באופן הפועל לשני הכיוונים. היה ואכן חלה אפליה כזו – הדרישה לבטל אותה הינה לגיטימית, וזאת על אף חומרת המעשים המזעזעים אשר בגינם הורשע בן אוליאל. ניתן גם להבין את העיסוק הרבני בנושא: האפליה שלכאורה מתרחשת קשורה לרקע התורני של האסיר, ומעורבותם בנושא הגיונית.
אלא שלא בכך הסתכמו הדברים באותה עצומה. מנסחיה הוסיפו לה חלק מרכזי ובו פקפקו באמיתות הרשעתו של בן אוליאל, ואת החלק הנ"ל הם קישרו באופן ישיר לתוכן המרכזי של העצומה. צריך לומר: כל החלטה שיפוטית ניתנת לסקירה ולביקורת, ומקרה זה איננו נבדל בכך.
אך אין בעובדה זו כדי להמעיט ולו בקצת את החרפה האיומה שנעשתה במקרה בו אנו עוסקים. מנסחי העצומה קישרו בין תנאי מאסרו של בן אוליאל לבין תוקף הרשעתו, וקישור זה מקומם ומבחיל. המחשבה כי פקפוק בהרשעתו של נאשם צריכה להשפיע על יחסינו אליו הינה מסוכנת ובלתי לגיטימית: היא רואה בפסיקת בית המשפט דבר שאיננו בעל תוקף מספק, ואינה מקבלת את פסק הדין החלוט ככזה! לו נתחיל להסתכל על כל החלטה שיפוטית כעל בעלת כוכבית ולדבר עליה בסימן שאלה, לא נוכל להתייחס לאף פושע ככזה, שכן אין החלטה שיפוטית שאינה מלווה בהתלבטויות ובספקות.
המחשבה כי לנו הסמכות "לאמוד" את מידת אשמתו של מורשע ולהתייחס אליו בהתאם, הינה לא רק מסוכנת מבחינה משפטית, אלא בעיקר מבחינה מוסרית ומצפונית. מי נתן לנו הזכות לשקול מה מידת אשמתו של פושע, ולהתייחס אליו בהתאם?! האם אנו עושים עצמנו כשופטים אשר מחליטים בנוגע לאשמת נאשם ללא ביצוע כלל ההליך המשפטי?!
והדבר לא נגמר בכך, שכן על אף החיבור המקומם שנעשה בין תנאי מאסרו של בן אוליאל למידת אשמתו (הכוללת, שוב אני מזכיר, חוסר קבלה מלאה של פסק הדין), לא הוזכרה ולו במילה הפשע המזוויע שאותו ביצע על פי פסק הדין. לא הוזכר כי אותו רוצח שפל קטף את חייהם של שלושה בני אדם חפים מפשע, ובכללם תינוק בן יומו. לא הוזכר הילד אותו פצע הרוצח בצורה קשה, אשר הובילה לייסורים קשים ולטיפולים ארוכים בבית החולים.
לא די בכך שהעצומה הנ"ל ביקשה לערער באשמתו של הנאשם, היא אפילו לא טרחה לציין את המעשים שבביצועם הורשע וכן את האפשרות שאכן ביצע אותם. כלום תיתכן הזכרת מידת אשמתו של נאשם ללא הזכרת תוכן האשמה?
אנסה לסכם. כפי שכתבתי בתחילת המאמר, עלינו לפרק את תוכן המכתב לחלקים וכך להתייחס אליו. בעשותי כן, אני סבור כי הטענות בנוגע לתנאי המאסר כשלעצמן הן מעוררות ומחשבה, וחשוב להציף את הנושא ולבדקו.
כמו כן, ניתן כמובן לבקר החלטה שיפוטית בצורה מסודרת, לנתח את פסק הדין ולחוות עליו דעה. אך עם זאת, לא ייתכן שילוב בין השניים המוביל לחשיבה כי לאחר הרשעתו של אדם יש מקום להתחשבות בסבירות לכך שביצע את המעשה, תוך הקטנת תוקפו של פסק הדין.
יתרה מכך, העובדה כי הפקפוק באשמתו של בן אוליאל לא הובא יחד עם תיאור המעשה בגינו הורשע וגינויו החריף (שכן מעשה זה הוא מהחמורים שניתן להעלות על הדעת, ומי שמפחית מחומרתו בשל מוצאו של מבצע המעשה אינו אלא גזען) בעייתית ומצערת, ופוגמת עוד יותר בעצומה פגומה ממילא.
הכותב הוא, בוגר החינוך הציוני-דתי