לא גדודי אל אקצה רצחו, אלא מדיניותן של ממשלות ישראל

בימים אלה 'חוגגים' 30 שנה להסכמי התועבה הקרויים 'הסכמי אוסלו', הסכמים הנפשעים ביותר בתולדות המדינות המתורבתות, ושהבטיחו לנו בזמנם סוף וקץ לכל צרותינו הבטחוניות.

די לזכור את 'הבטחותיו' של אותו איש מראשי ההרסנות הזו, יוסי ביילין, שלפי מה שנמסר לי, לא היסס לרכז במעלה אדומים צעירים מחוננים מכיתות י"א, ו'ניבא' להם שבסוף בגרותם כבר לא יצטרכו להתגייס למלחמות! הוא לא היה נביא שחורות, אבל בהחלט נביא 'אדומות', כי נהרי דם של אלפי 'קרבנות השלום' החלו לשטוף את כל שטחי ארצנו, וכגמול שטיחי אדומים נפרסו על ידי 'משיחי שקר השלום' בפני כל אותם מרצחים המביאים השלום העולמי למזה"ת.

עראפת יש"ו הופשט מגלימת רוצח שפל ואכזרי, והולבש במעיל כתונת פסים מלכותית, וכך אף הפך לחתן פרס נובל לאיזה מין שלום 'הזב דם' עד הרגעים האלה. כחצי מיליון מחבלים ובני משפחותיהם זכו 'לעלות' לארץ הקודש ולכבוש את רצועת עזה ויו"ש (כולל ה'צובצ'יק' יריחו – זכור לכם?!) כמצוות הקב"ה בתורתו, מצוה שכיום אינה עוד מוטלת על ישראלים ר"ל, אלא רק על ישמעאלים משום מה.

אבל מחוץ לייבוא הנורא הזה של מחבלים שהוחדרו לתוך ארצנו ומדינתנו, הוחדר דבר מה לאין ערוך יותר הזוי ללב לבו של הצבור הישוב בציון, ולאין ערוך יותר מסוכן מהסכמי תועבה זו, והוא, השינוי מהפכני שבוצע בתודעה היהודית: טרוריסטים שפלים ובזויים, המעמידים את עצמם כעם, שלא היה ולא נברא, זכו להכרה מפלצתית של שווי זכויות לצבור אזרחי מדינת ישראל התמימים, המשמשים קרבן לרשעותם כבר יותר מ-140 שנה, ואת זוב דמו הוא מקבל בהכנעה מהממת מאז.

והמהפכה הרעיונית הזו דהרה לקראת 'עתי ורוד' של הזיותיו של שמעון פרס, ומ'מבצע אנטבה' ל'אוסלו', התרחש מעבר מאי הכרה יסודית עקרונית מוסרית בסיסית בכל צורה של טרור, להכרה מלאה בזכות שופכי הדמים האכזריים להכרה לא רק כעם אלא כבעלי זכות על אדמת קודש ונחלת אבותינו. והמחזה הסוריאליסטי אך הזוי זה, המשיך וממשיך להתלוות לנהרי דם יהודי, והיה מן הראוי שהצבור היושב בבציון יסיק את המסקנות המתבקשות, אבל לבקש כל כך הגיוני במדינת ישראל התגלה כרגיל כמשימה בלתי אפשרית בעליל, כי לכך, נדרש לו לא פחות מבריאת עולם מחדש.

ובצער עצום, מבחינים שאת אותו עיוורון שאחז, ועוד אוחז, מדינת ישראל וצבוריותה כמעט כולה בעקבות השואה, אוחז כיום גם כלפי היחס ל'עם הפלסטינאי'. מדובר בעיוורון כרוני של מדינתנו להכיר ב'עם' הזה הרוצה את השמדתנו בכללותו – אף אם יכולים למצוא בתוכו כמה כבשות שחורות שאינו פעילות ממש במגמה זו – וההופך לסירוב כרוני לראות את האמת פנים בפנים, בדיוק כאותם היהודים שמול תאי הגז באושוויץ סירבו להכיר ברע העומד להשמיד אותם בו ברגע, ואמי ז"ל העידה תמיד על כך.

כך בדיוק מגיבה מדינת ישראל, על מנהיגיה הפוליטיים והצבאיים בראש, המסרבים בכל תוקף לצאת למלחמת חסרת כל מעצורים נגד חיות טרף אלה שאינן אלא שלוחי אוכלוסיא שלמה, בין אם נכיר בה כ'עם' ובין אם לאו.

הסירוב הזה להסיק את המסקנות, להכיר בעובדה שאנו במלחמה ולא במניעת טרור של יחידים, היא מלא התגלמות של הרוח הנוצרית-מערבית הדוחה כל מושג של קולקטיביות, ולכן של אחריות קולקטיבית, רוח האוחזת במנהיגות הישראלית עד עומק נפשה. ולהם אנו אומרים: חדלו נא מלהטיל את האחריות על אירן – אף אם אכן היא זו הדוחפת – כי שורש הרע אינו בה, אלא הוא נעוץ באיוולת, בטפשות ובעיקשות שלכם לשמור על עיוורנכם.

ואנו נאלצים לומר לכם שהאחריות על שפיכות הדם הזה מונחת אך ורק על כתפיכם, לפחות כל עוד לא תחליטו לרמוס בכל הקשיחות הדרושה את קיני הצרעות האלה כבמלחמה לכל דבר, ומבלי לסכן אף אחד מחיילינו העושים יומם ולילה במסירות נפש עילאית לאור הוראותיכם המטופשות, כדי לשמור עלינו וגם עליכם.

הוציאו נא מראשיכם שבמאבק נגד טרוריסטים עסקינן, אלא במאבק נגד אוכלוסיא שלמה הרוצה בהיעלמותנו ממקום זה חיים או מתים – ועל דבקותה בעקורנותיה אלה היא ראויה דווקא לכבוד. לכן עליה להבין שאחת מן השתים: או שתעוף מפה, או שתסבול עד שתירגע, גם אם תישמענה צרחות מוושינגטון האנטישמית. ועליכם להפנים, שכל הזמן שתתעקשו לא להכיר במאבק זה כמאבק בין שני קולקטיבים, עמנו ימשיך ח"ו לסבול.