'לא תשכח'. כך מסיימת פרשת 'כי תצא', ומיד לאחר מכן פותחת פרשת 'כי תבוא', ב'וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּה'ּ. וו החיבור מחברת בין השניים.
הזכות לזכות בנחלתנו, בארץ-ישראל, לרשת אותה וליישב אותה, מותנית היא בראש ובראשונה בזכירת היסטוריית עמנו. לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק, זוהי זכירה כתרופה-מונעת למחלת השכחה, והיא מהווה חלק יסודי בלימודי הליבה. אך לא די בזכירה אלא יש להטעמתה במעשים. ברכישת תוכנת מחשבים, לא די בעצם הרכישה, אלא יש צורך שאינו פחות חשוב בהטמעת התוכנה אצל המשתמש וצוותו.
בדומה מצווה איש ישראל, בין עשיר בין עני, לזכור, להטמיעה ולהפנים את היסטורית עמו, על ידי הבאה מביכורי שדהו לירושלים, אחת לשנה. כך, מלבד הכרת הטוב, זוכר הוא שלא כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה, אלא הכל מאת ה' ובהשגחתו. מתוך כך אין לו כל רצון להתנשא מעל חברו.
לצורך כך מבצע הוא מספר פעולות: ולקחת, ושמת, והלכת, ובאת, ואמרת, ולבסוף, וענית ואמרת. ומה הוא יאמר מכל ההיסטוריה המפוארת של עמנו? 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט ...'. פעלוליו של לבן הארמי הביאו לירידת בני יעקב, בני-ישראל, לגלות במצרים. אנו יודעים שבלעם, נביא אומות העולם, ידע שהפגיעה האסטרטגית, בה הידיעה, בעם ישראל, היא פגיעה בקדושת מחנה ישראל, על ידי בנות מדיין, אך לבן הארמי, דומה שהוא קרא למרחוק את עיתוני היום... פירוש נפלא ביותר בשם אביו אומר מחבר ספר דיוקים על התורה, הרב פנחס וולף, שהיה רבם של קלן וחבל הריין שבגרמניה ולימים רבה של קהילת 'מקור-חיים' בפתח תקוה, מתלמידי הרב דוד צבי הופמן, נפטר בתשכ"ח. וכך עולה מדבריו.
לבן ביקש לעקור את הכל! איך עוקרים את הכל? לשם כך לבן התבונן בהיסטוריה הקצרה של האבות. תחילה בשטנה שהייתה בין שני הבנים, בין יצחק וישמעאל, ואחר כך בזו שהמשיכה בדור הבא, למרות שמדובר היה בין שני אחים תאומים, הלא המה יעקב ועשו. סבר אפוא לבן, שאם יביא לידי כך שבניו של יעקב יהיו אחים חורגים, חלקם מבתו לאה וחלקם מבתו רחל, או אז ודאי תגבר השטנה ההדדית ביניהם, יתפצלו לשני מחנות שילחמו האחד בשני, עד כדי השמדה עצמית. ואכן לצערנו, די נכון ראה לבן, ותולדות יוסף הוכיחו, שהרי בקשו אחיו החורגים, בני לאה אמנו, להשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים, ושמעון, אחיו החורג, ביקש אף להמיתו. אומר הילקוט שמעוני, היה שמעון מצוה והיו משליכים אבנים כדי להורגו, ולבסוף מכרוהו לישמעאלים. הטריגר היה לכך לא היה אלא משקל שני סלעים, אותה כותנת שנתן יעקב אבינו ביתר ליוסף בנו החורג מרחל אמנו. וכך אומרת הגמרא במסכת שבת [י, ע"א] 'לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, שעשה לו כתונת פסים, שלא היה בה אלא משקל שני סלעים מילת, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים'.
במלים אחרות, הטלת ריב ומדון בין אחים, זו הנוסחה ה'יותר מוצלחת' להשמדה עצמית, והיא קלה יותר להשגה, כשמדובר באחים החשים עצמם חורגים. היא לא מצריכה שימוש בכלי מלחמה, די בתקצוב ובתקשורת. כפי שאומר הזוהר [ח"א קסז]: לבן לא רדף אחרי יעקב להילחם אתו, כי מחנהו של יעקב היה יותר חזק ממנו, אלא רצה להרגו בפיו וכך לאבדו מן העולם. המשותף ללבן לבלעם ואף לעמלק, ששלושתם היו מוכנים למסור אף את בנותיהם שלהם לשם השמדת ישראל. לא זה צלחה דרכו ולא זה צלחה דרכו, כי הכל נעשה על פי תוכניתה המופלאה של ההשגחה העליונה. כפי שנאמר בספר רות, 'יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל', רצון ה' היה מלכתחילה ששתיהן יבנו את בית ישראל ושיתגלגלו הנסיבות שהדבר יצא אל הפועל על ידי לבן, בתואנה הידועה 'לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה לפני הבכירה'. גם ירידת בית ישראל מצרימה הייתה רצון ה', אך נתגלגלה דרך כותנת הפסים. רצון ה' היה שדווקא שם במצרים, בכור ההיתוך יהפוך בית ישראל לעם. כהרגעת ה' את יעקב 'אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱלֹקי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם'.
התרופה שאמורה למנוע את אותו ריב ומדון בתוך האומה הישראלית, הינה כאשר איש ישראל מביא מביכורי אדמתו, וחובה שיביאם בעצמו ולא על ידי שליח, כי רק כך יוכל לומר לכהן את דברו. משיגיע עם ביכוריו לירושלים, למקום המקדש, כאן הוא ישנן את ההיסטוריה של עמו באומרו שלש מילים האומרות הכל: 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' –אומר הוא לעצמו ולא פחות מכך לכהן: מלבד הכרת הטוב שיש לי בכל אשר חנני בורא עולם, הן כבר בראשית ההיסטוריה של עמנו היה ניסיון שימוש בנשק הפילוג בין האחים, זוהי שיטה שראוי משכבר שיאבד עליה הכלח. היא אמנם הביאה על עמנו מדנים, כריב יוסף ואחיו, כשוטרים העברים שמינה פרעה על ישראל בעבודת הפרך במצרים, כפיצול ממלכות יהודה וישראל ועד לשימוש בקאפו, ביהודים, הרודים את אחיהם בימי השואה הדוויה. השיטה הביאה למרבה הצער ריב ומדון, אך אף היא מעולם לא ניצחה את עם הנצח. בהבאת הביכורים, מכיר המביא כאמור שכל אשר לו אינו בא אלא מאיתו יתברך, ושמח הוא בחלקו, בכל הטוב אשר נתן לו ה' אלוקיו, ולא רק לו, אלא גם ללוי ולגר, אשר בקרב העם. לבעל אמצעים ולמחוסר אמצעים כאחד. מפנים הוא את דברי יעקב אבינו לבניו: 'האספו ואגידה לכם', גבורתכם ונחלתכם תלויה באחדותכם, כאיש אחד בלב אחד.
ואכן, אומרת המשנה במסכת ביכורים [ג,ח]: העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף וזהב, והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והביכורים ניתנים לכוהנים. וכל זאת, כדי לתת גם לעניים שבעם את הסיפוק, ששווים הם, ושמקורבנותיהם לא נדחה דבר. לא זו אף זו, את כלי הכסף והזהב מחזיר הכהן למביאים האמידים. לעומת זאת, את סלי הנצרים של העניים שומר הכהן לעצמו, ובכך להביע הערכה לעני על היותו רצוי ככל אחיו בשל מאמציו במסגרת יכולותיו הוא בהבאת הביכורים. כך שאין תחושת הבדל בין מביא ביכורים אחד לחברו. גם בקרבן עולת העוף שעני מביא, שורפים את הנוצות על גבי המזבח, כדי לתת לעני את הסיפוק שכמוהו כמביא קרבן עולה מבהמה, פר או כבש, שני הקורבנות נחשבים 'קדשי קדשים' באותה מידה. ההכרה שכל אדם וניסיונותיו וכי הכל מאת ה', מאפשרת לשמר את האחווה בין כל האחים, יהיה מצבם הכלכלי אשר אהיה.
יאמר לזכות ציבור שומרי תורה ומצוות, מניסיוני בהקמת שכונות לכלל ישראל ולר' ישראל, שבציבור שומרי תורה ומצוות, יכולים בנקל לגור בעלי אמצעים לצד חסרי אמצעים ביחסי שלום ושלווה, אחווה ורעות, ואין צורך ליצור, לא שכונת מגורים נפרדת ולא בית כנסת שונה בגלל שונות במצב הסוציו אקונומי. אשרי העם שככה לו.
יהיו הדברים לע"נ אמי מורתי ע"ה שכניצולת שואה הביאה ביכורים ששת בניה ובנותיה שהיו לה כנקמה ונחמה, הם וצאצאיהם, ואשר יום פטירתה חל בשבת זו, כי -תבוא.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל