ביום ראשון הקרוב תקיים עמותת 'מש"ה' העוסקת במניעת אובדנות את הכנס החמישי של העמותה במעמד אשת נשיא המדינה ומומחים שיעסקו באספקטים שונים של התופעה הקשה שלא פעם זוכה להשתקה חברתית וקהילתית.
אחת הדוברים בכנס תהיה ד"ר יוכי סימנטוב, מנהלת היחידה להתמודדות במצבי משבר חירום ואבדנות במשרד החינוך עד לא מכבר, וכיום מרצה באקדמיה, עימה שוחחנו על התופעה, הזיהוי המוקדם והדרכים האפשריות לצמצומה.
על התחושה שממדיה של התופעה הולכים וגדלים בשנים האחרונות, אומרת ד"ר סימנטוב כי קשה לאמוד את הדברים בשנה שנתיים האחרונות, שכן "הנתונים המדויקים מגיעים שנתיים אחרי". עם זאת היא מציינת כי "עד הקורונה היינו במצב יציב. בקורונה עצמה לא הייתה עליה במספרים, מה שאופייני לתקופות מהסוג הזה. בתקופת הקורונה היה משבר נפשי שאולי הביא לאמירות אובדניות, לניסיונות אובדניות ולאישפוזים פסיכיאטריים, אבל המספר של התאבדויות לא לימד על עלייה". לעומת זאת מאז הקורונה מסתמנת עלייה מסוימת שכאמור קשה לקבוע אותה באופן נחרץ משום שהנתונים עדיין לא קיימים, "אבל יש הרגשה ששנת 2022 לא הייתה טובה. מאחר ומדובר במספרים יחסית קטנים צריך לומר זאת בזהירות רבה".
לדבריה אלה היא מוסיפה ומעירה כי מחקרים מלמדים שנושא ההתאבדויות סובל מתת דיווח, כלומר שעל מספר המתאבדים המדווחים והידועים יש להוסיף כעשרים אחוזים עד שליש שלא הוגדרו כך. מדובר במקרי מוות רבים שמוגדרים בדו"חות כמוות מנפילה מגובה או מחנק אבל בחינה של זירת האירוע מגלה שאכן גם במקרה זה אין מנוס מלקבוע שהיה מדובר בהתאבדות.
סימנטוב מציינת עוד כי כיום אין בישראל מומחה התאבדויות שיקבע ויגדיר אם אכן מדובר בהתאבדות או במקרה מוות מסיבה אחרת, ומשום כך נוצר ואקום מקצועי שבלית ברירה המשטרה היא זו שנכנסת אליו כדי לקבוע את סיבת המוות על אף שמלכתחילה לא זה תפקידה. לדבריה בקרוב המציאות הזו תשתנה כחלק משינוי מגמה כולל ביחס להתאבדויות. לפי שעה כבר קיים תקן למומחה התאבדויות והוא ממתין לאיוש.
"המספרים המדוברים בדו"חות משרד הבריאות הם כ-430 בשנה. רבע מהמקרים הם עד גיל 24, האוכלוסייה המתאבדת ביותר היא הזקנים ובאמצע כל השאר", אומרת סימנטוב השמה בדבריה דגש מיוחד על סימני האיבחון שאותן יכול כל אדם לזהות אצל קרוביו ומתוך כך להיחלץ לסייע ואולי למנוע את מקרה ההתאבדות הבא:
"לשים לב לכל שינוי משמעותי בהתנהגות, לשים לב לשינוי בתפקוד, להתכנסות, להזנחה עצמית, לדיבורים על מוות, למי שמדבר על כך שנמאס לו מהחיים ובוודאי מי שניסה להתאבד. אם רואים אדם במצוקה לשאול אותו אם הוא חשב על התאבדות. דיבור כזה לא מכניס רעיונות לראש אלא מגדיר לו את מצבו ונותן לו תחושה שמבינים שהוא במצוקה קשה. בהמשך חשוב להפנות לקבלת עזרה", אומרת ד"ר סימנטוב ומדגישה את הקרבה שמבטא שיח שכזה, קרבה שיש בה עצמה כדי לרפא את תחושת הבדידות וההתמודדות ה"לבדית". "חשוב להבהיר שמדובר בחוויה אנושית מוכרת שניתנת לטיפול, בוא נלך לאיש מקצוע. יש תקווה. בנוסף צריך ללמד תלמידים לקבל עזרה כשנמצאים במצוקה".
לשאלתנו אודות התמורות האישיות והחברתיות שעוברות על החברה המערבית דרך הרשתות החברתיות, הפוסט מודרנה, האינדיבדואליזם ועוד ותרומתם של כל אלה להעמקת האובדנות, משיבה ד"ר סימנטוב ומציינת כי המאפיין של כל אלה ושל תופעות דומות הוא תחושת הבדידות. "חוויית הבדידות היא האויב לאדם, וזה מה שמגדיר את הסיבות לאבדנות. ככל שאדם מחובר לסביבה ויש לו קשר חיובי סביבו הסיכון שלו יורד. לכן מאוד חשוב שגם בני נוער וגם מבוגרים יהיו עם קשרים חברתיים רבים ויתחברו לבני אדם. בנוסף כדאי ללמד את הילדים שהעולם צריך אותם ושהם לא פתית שלג חסר משמעות. לומר להם שיש להם תפקיד בעולם".