מה רוצה העם?

מעטים הרגעים בחיים בהם חלה התלכדות של אירוע עם תרגום כמעט סימולטני מפי מחוללו.

רגע כזה התרחש בשבת שעברה, או כמו שאולי ראוי לכנותה: "השבת השחורה", בה "הפצצה המתקתקת" של המסתננים הבלתי חוקיים, שהוטמנה במשך שנים בדרום תל-אביב, התפוצצה לנו בפרצוף בקול רעש אדיר של אלימות וונדליזם שאולי לא נראו כמותם עד היום במדינת ישראל.

ה"תרגום" לאירוע הזה ניתן כמה ימים קודם לכן, כאשר השופט בדימוס אהרן ברק פרסם מאמר פרי עטו ובו הציג בפעם המי יודע כמה את עמדתו בדבר תפקידו של בית המשפט העליון ואחריותו לשמירת צביון המדינה בצלמו ובדמותו. אלא שברק כרב-מג מיומן של מילים, ניסה להציג את עמדת בית המשפט, איך לא, כרצון העם ולא כרצונה של קבוצה קטנטנה ובלתי נבחרת מהעם – רצון שאפילו אותו עם, איננו יודע כנראה עדיין שהוא באמת רצונו שלו. וכך כתב בחתימת 30 העמודים המפותלים של מאמרו:

"בית המשפט הוא המוסד המוסמך לקבוע באופן מחייב כי הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת הראשונית. זו לא רק רשותו של בית המשפט; זו גם חובתו. בית המשפט אינו רשאי להשתחרר ממנה. אל לו לבית המשפט להפוך את רצון העם לאות מתה. שפר חלקנו בישראל שיש לנו מסמך המבטא במפורש את רצון העם. רצון זה אינו ערטילאי. זה רצון המעוגן בלשון מפורשת, והמבטא את חזון העם ואת ה"אני מאמין" שלו, כלומר, את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (הסמכות המכוננת הראשונית וההגבלות המוטלות עליה, משפט ועסקים כח, תשפ"ג, , עמ' 149).

יפה כתב ברק: "שפר חלקנו בישראל שיש לנו מסמך המבטא במפורש את רצון העם. רצון זה אינו ערטילאי...". והנה, רצונו הלא-ערטילאי של העם הלא-ערטילאי התגלה בשבת האחרונה במלוא הדרו: רצון לחיים. רצון לביטחון; רצון למדינה בה זהותה היהודית, כדברי ברק: "איננה אות מתה". מהו אפוא חלקם של ברק ויתר חבריו, במצב הבלתי אפשרי שנוצר כעת בדרום תל-אביב?

על מדיניות ההגירה

פרקו השני של הספר "ניידים ונייחים" נקרא: "מדיניות הגירה: זכויות אדם נגד זכויות אזרח". בחלק זה של הספר דן המחבר, ד"ר גדי טאוב, בשורשי הבעיה שהתפרצה בעוצמה בלתי צפויה בשבת האחרונה:

"סוגיית המסתננים היא שעתידה הייתה להדגים, יותר מכל מחלוקת אחרת, עד כמה הרחיקה לכת המגמה האנטי-דמוקרטית של העברת סמכות ההכרעה האחרונה – הריבונות – מידי הרשויות הנבחרות לידי הרשות השופטת (ושלוחותיה האחרות)... היה זה המעוז השלטוני שכפה בשם זכויות האדם מדיניות מתירנית לגבי הגירת עבודה לא חוקית. מדיניות שהציבור ברובו לא רצה בה, אבל האליטה הליברלית הפכה אותה לאחד מדגליה..." ("נידיים ונייחים" עמ' 65)

שימו לב היטב למילים המודגשות: מדיניות שהציבור לא רצה בה, אבל האליטה הליברלית הפכה אותה לאחד מדגליה. מדיניות ההגירה איננה עוד נושא, זהו אולי הנושא בה"א הידיעה, המבטא את החתירה של מוסד בית המשפט העליון להפיכתה של מדינת ישראל היהודית למדינת כל אזרחיה. וכך המשיך טאוב וכתב:

"מדיניות ההגירה היא נייר לקמוס של המאבק האידיאולוגי המתנהל עתה בכל רחבי המערב בין האליטה הגלובליסטית מזה, לבין יריביה מקרב הרוב – אזרחים הנטועים במדינות לאום – מזה. שהרי הגירה חופשית פירושה בפועל הוא ביטול זכותם של האזרחים לקבוע גבולות לעצמם: את גבולות זהותם התרבותית, את הגבולות הדמוגרפיים של הקולקטיב הלאומי ואת הגבולות הגיאוגרפיים של המדינה. בלי שלושת הגבולות האלה, מדינת הלאום הולכת ומאבדת את ריבונותה" (שם, עמ' 74).

בסיום הפרק עומד טאוב על המוסר הכפול של מדיניות ההגירה - דוגמה קלאסית המוכיחה שוב כמה חיוני והכרחי הוא הכלל ההלכתי "עניי עירך קודמים" (בבא מציעא, ע"א, א'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צ"ז, סעיף א'; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"א, סעיף ג'), וכמה חמורים הם העיוותים הנגרמים בהתעלמות ממנו:

"התכונה הבולטת של שיח החמלה כלפי מהגרים שמקדמים ארגונים המתהדרים בשמות המשדרים אקטיביזם אידיאליסטי ואלטרואיזם לוחם, היא החד-סטריות שלו. השיח הזה נעצר בחריקה על סף דלתה של זקנה מדרום תל-אביב שעכשיו מפחדת לצאת מהבית... כשמגיעים לעניי עירנו משתררת לפתע דממה. האמפתיה, מתברר, אינה אוניברסלית כלל" (שם עמ' 88).

יהודית ודמוקרטית

אנו מתקרבים לסיומה של השנה ולראשיתה של השנה החדשה; לראש השנה – יום הדין והמשפט, בו עתידים כל באי עולם לעבור לפני מלך המשפט כבני מרון. בפרשת נצבים, הנקראת תמיד בסיומה של השנה, אנו ניצבים גם בפני פרשת התשובה, המתארת הן את תשובת היחיד לאלוהיו והן את תשובת העם לארצו. וכפי שאנו מזכירים גם בתפילה לשלום המדינה, בפסוק הלקוח מאותה פרשה: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ד-ה).

וכך מתארת התורה, קודם לכן, את תהליך התשובה הלאומי שעתיד להתחולל בעקבות המאורעות שיעברו על עם ישראל: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, א-ב).

ההשבה אל הלב שמתוארת בפסוק כמקדימה את התשובה אל ה' הוסברה על ידי הרב מאיר שמחה מדווינסק בפירושו "משך חכמה" באופן מקורי: '"וזה והשבות אל לבבך, כי אהבת ישראל חקוק בלבבו ושומע את אשר חרות על לבבו מהר סיני ויזכר מחשבתו ואז ושבת עד ה' אלוהיך, כי אחרי אשר ישוב אל עמו בטח ישוב אל אלוהיו וישוב מכסלו ורפא לו".

לדבריו, התשובה אל העם קודמת לתשובה אל ה'. זוהי התשובה אל הזהות היהודית שמכוננת את עם ישראל לאורך הדורות. לדבריו, זאת התשובה הראשונית אל הלב. בעקבותיה יבוא גם השלב הבא – התשובה אל ה'; "כי אחרי אשר ישוב אל עמו בטח ישוב אל אלוהיו...". לשוב אל העם במציאות הנוכחית, כך נדמה לי, פירושו לשוב מהתפיסה הדמוקרטית בה אוחז בית המשפט העליון, הממוססת את יהדותה של המדינה והופכת אותה בפועל למדינת כל אזרחיה, לדמוקרטיה המסייעת לעם היהודי לכונן בארצו את ריבונותו, זהותו ותרבותו. רק כך המילים "יהודית ודמוקרטית" לא יהפכו את רצון העם לאות מתה.

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של 'מכון מאיר'