בקריאת פרשת נצבים לפני ראש השנה אנו לא מסתפקים בסיום הקללות אלא גם בתקווה לתשובה ולגאולה.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קוראים את הקללות שבספר דברים, לפני ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה (מגילה לא ע"ב). לפי סדר הקריאה הנהוג, קוראים בשבת שלפני ראש השנה את פרשת נצבים, ואילו את פרשת כי-תבוא, שבה נמצאת התוכחה עמוסת הקללות, קוראים בשבת הקודמת.
הגאונים והראשונים דנו בשאלה, מדוע מפסיקים בין התוכחה לבין ראש השנה בקריאת פרשת נצבים, ולא מצמידים את כי תבוא לראש השנה כפי שמשתמע מדברי רבי שמעון בן אלעזר. יש מי שהציע לומר, שמכיוון שגם בפרשת נצבים יש תוכחה וקללות, מתקיימת בכך תקנת עזרא ובזאת משלימים את קריאת כל הקללות לפני ראש השנה. הפירוש המקובל הוא שפרשת נצבים אינה נחשבת לקללה, וקוראים אותה כדי להפסיק בין הקללות לבין ראש השנה. אין זה סימן טוב להיכנס לראש השנה מתוך פרשה של קללות.
למעשה, שני הפירושים מצטרפים להסבר אחד שלם: קריאת פרשת נצבים היא ההשלמה של הקללות וכילוין לקראת ראש השנה, כפי שיבואר להלן.
התוכחה שבפרשת כי תבוא מסתיימת בלי תקווה ונחמה: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה:" (דברים כח, סח). אכן, קשה לחתום כך שנה, גם אם מקווים שבזאת תכלה השנה וקללותיה.
התוכחה בדברים שונה מהתוכחה שבספר ויקרא, בפרשת בחוקותי, המסתיימת בהבטחת גאולה: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה':" (ויקרא כו, מה). ההבדל בין החתימות הוא רק אחד מן ההבדלים בין שתי התוכחות. חז"ל מנו כמה וכמה הבדלים ביניהן, בין הראשונה שנאמרה מפי ה' לבין השניה שנאמרה מפי משה רבנו. הם הצביעו על כך שהתוכחה הא-להית רכה יותר, גם בפרטיה, גם בהיקפה וגם בחתימתה, מזו של משה רבנו.
כדי להתמודד עם חוסר התקווה שבחתימת התוכחה בפרשת כי תבוא, צריך להמשיך ולקרוא את פרשת נצבים, שכן בפרשת נצבים הקללה נחתמת בברכה ובתקווה.
גם בברית שבפרשת נצבים יש קללות ותוכחה מרה וכואבת. אך הן מוצגות כהמשכה של הקללה הקודמת ונסמכות עליה: "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:" (דברים כט יט-כ).
תיאורי הרעה המופיעים בפסוקים אלו והבאים אחריהם אינם תוכחה, אלא תיאור המציאות שאחרי שיחולו הקללות שבפרשת כי תבוא. הם מתארים את הדורות שיחיו בעידן הפוסט-טראומה: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ:". לנוכח החורבן והגלות, ישאלו הגויים לפשר המאורעות: "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?". על כך יבוא הסבר: "וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם:וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה:" (דברים כט כא – כז).
הדברים הללו אינם קללה אלא תיאור המציאות הנוראה שבעקבות התרחשות הקללות של פרשת כי תבוא. הם מהווים המשך ישיר לסיומה של התוכחה בכי תבוא, שכן היא מסתיימת בקללת הגלות, וכאן מובא הסבר, מעומק תקופת הגלות, מה הביאנו לידי כך.
והנה, כאן מתרחש המהפך. מיד לאחר סיום התיאור של קללת הגלותושממת הארץ, מתחילה פרשת התשובה והגאולה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:" (דברים ל, א – ג).
פסוקי התשובה, התיקון והנחמה שבחלק השני של פרשת נצבים, אין עוד כמותם בתורה. הם מהווים מקור לדברי הנחמה שבכל ספרי הנביאים והכתובים.
כך לדוגמה מצטט נחמיה, בימי שיבת ציון: "זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים:וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם:" (נחמיה א, ח – ט). המלים לקוחות ממש מפרשתנו: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:" (דברים ל, ד-ה). גם גדול נביאי הנחמה, ישעיהו, משבץ ביטויים מן הפסוקים הללו בנחמותיו: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁיוְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו:" (ישעיהו נו, ז – ח).
דוגמה נוספת: השימוש בפועל "לשוש" כחלק מן הגאולה, מקורו בפרשתנו: "כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:"(דברים ל, ט), והוא חוזר בנבואות הנחמה של נביאי ישראל: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו סב, ה), "ה' אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה:"(צפניה ג, יז).
קיימות עוד דוגמאות רבות מספור, גם מספרות חז"ל וגם מעולם הפיוט לדורותיו, המעידות על כך שפרשת נצבים שימשה יסוד לתקוות הנחמה והישועה בכל הדורות כולם.
נמצא, שה"תכלה שנה וקללותיה" אין מובנו רק שמסיימים לקרוא את הקללות לפני ראש השנה, אלא הרבה מעבר לכך: מסיימים בקריאה את עולם הקללות ועוברים לעולם התשובה והגאולה. מכיוון שהמעבר הזה מתרחש בפרשת נצבים, ראויה היא להיקרא בשבת שלפני ראש השנה. פרשת נצבים מהווה גם חיץ והפסקה בין הקללות החמורות שבפרשת כי תבוא לבין ראש השנה, וגם ביטוי מפורש לסיום עידן הגלות ותחילת עידן התשובה והגאולה, כהכנה ל"תחל שנה וברכותיה".
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג