עם בואו ללשכת ראש הממשלה, הוא היה חולף ביעף במבואה הרחבה, ונבלע מיד בחדר המזכיר הצבאי או היישר בחדרו של ראש הממשלה.
לא התעכב לרגע, מהיר, ענייני, יבש משהו, בא לדווח, לשמוע ולהשמיע. כמו כוכב שביט – נכנס, דיווח, ויצא. שמו אז לא היה ידוע ברבים. אני כמובן הכרתיו בתוקף תפקידי, אף כי כמעט שלא החלפתי עימו מילה - הוא ראש המוסד, אני ראש הלשכה. ידעתי שלנגד עיניו של שבתי שביט אך ורק טובת המדינה וביטחונה. מבחינה זו, היה האיש לרוחו ולטעמו של איש הסוד ראש הממשלה יצחק שמיר.
אילו ימים היו אלה! ימי התמקדות בעשייה, ימי סוד מוחלט בהחלט, עניינים ביטחוניים רגישים התנהלו בחדרי חדרים. כמו שאר ראשי האירגונים החשאיים, שמו נודע בפומבי רק עם פרישתו. או-אז קרה לו מה שקורה לרבים מאנשי הסוד הללו. אחרי שנים רבות של שתיקה, עשייה בצינעה, ללא פירסום, נסתרת מעין כל – הפה נפתח, הדיבור התפרץ.
בנוסף לכך ששבתי שביט עבר לפעול בשדה הציבורי, הגלוי לעין כל, הוא פירסם ספר חשוב שכותרתו אומרת הכל: "ראש המוסד". ספר שמקיף 32 שנות פעילות במוסד, שנכתב באחריות רבה, בזהירות המתבקשת, ועדיין חושף סיפורים רבים שלא נודעו עד אז.
שבתי שביט נבחר לעמוד בראש המוסד כשמולו ניצבה מועמדותו של האלוף אמנון ליפקין-שחק. ראש הממשלה העדיף את שביט, בין השאר משום שידע כי ליפקין-שחק עשוי להיות הרמטכ"ל, וכך היה. שבתי החליף באפריל 1989 את נחום אדמוני בטקס צנוע בלשכה, שבה האיש ממעט הדיבור הזה ("מעולם לא אמרתי יותר מהמינימום הנדרש להבעת דעתי בסוגיה הנדונה באותו רגע") נשא דברים במשך כמה דקות, עד ששמיר התלחש: "לא ידעתי ששבתי יודע לדבר"...
על שבתי איש המוסד כבר סופר רבות, מאז הלך לעולמו, כשהוא צועד – מאמץ פיסי לא קטן לבן 84 – אל הר הגעש אתנה בסיציליה. מעט מדעותיו הפוליטיות נחשפו מאז הוא עצמו נחשף. בשנים האחרונות, כמעט עד יום מותו, לא חסך משבט לשונו. במיוחד משהגיע נתניהו לשלטון, שלא היה מנהיג כלבבו, בוודאי בשנת הרפורמה המשפטית.
שבתי שביט הטיח דברי ביקורת קשים בטורי דעה שפירסם ובהתבטאויות שבעל-פה, טען כי "נתניהו מסכן את ביטחון ישראל" והוא "חתרן בלתי נלאה נגד כל מתנגדיו".
יותר מכל הגנרלים, ראשי אירגונים ושאר הלשעברים, שמתבטאים כה קשה נגד הממשלה והעומד בראשה, מוציאים דיבת ישראל החוצה (יש מהם המשווים בזדון את המתרחש בישראל ל"אפרטהייד" ול"נאציזם") – הפליא אותי במיוחד קצפו שביט. יושרתו, נאמנותו, הבנתו היו בעיני בלתי מעורערים. וכשהוא אמר, כי ביבי הוא "בן למשפחת יורדים מהארץ", "יותר אמריקאי מישראלי" וכי "לא התאבל על רציחתו של רבין", הצטערתי במיוחד.
האם גם שביט נסחף בזרם העכור השוטף את המדינה באלה הימים, בדברי ביקורת מוקצנים, חסרי אחריות, שחורגים אפילו מן האמת? האם גם הוא נתן יד למהלך של עמיתיו, שכפסע בהתבטאויותיהם בין ביקורת לשמה לבין קריאה למרד צבאי? אני יכול רק להעריך שחרדתו של שביט לשלום המדינה תחת ראש הממשלה נתניהו – חרדת אמת היתה, שלא כמו "דאגנים" מן הסוג הנקמני, אהוד ברק ואהוד אולמרט.
כמי שעבד תחת יצחק שמיר תחילה ויצחק רבין לאחריו, שבתי שביט בוודאי הסתייג מסגנון הניהול של הבאים אחריהם, ובמיוחד זה של בנימין נתניהו. אבל כלום סלידה מאופיו של איש, די בה כדי להוביל לפרץ התבטאויות כה פוגעניות? ראש הממשלה התעלה על כעסו, והגם שבאיחור-מה, טוב עשה כשפירסם הודעת אבל: "למרות חילוקי הדעות העמוקים בינינו, תמיד הערכתי את שירותו החשוב ואת תרומתו למען ביטחון ישראל".
שבתי שביט הלך לעולמו ימים ספורים לפני הכרעת חמישה-עשר שופטי בג"ץ בעניין חוק הסבירות. נפטר בניכר שבועיים לפני ציון יובל למלחמת יום הכיפורים הנוראה. אכן שוב ימים נוראים לפנינו, ולא רק אלה שעל פי לוח השנה העברי באים מיד לאחר ראש השנה. האם הקרע הפנימי יועמק לאחר הפסיקה המשפטית? האם לפני ראש השנה נעמוד במבחן ביטחוני רב זירתי, כאשר מדובר על מאות איומים בימים הקדושים לעם היהודי? כלום ערוכים אנחנו לקבל את פני הרעה? הנופתע כמו לפני יובל שנים?
שבתי שביט השאיר אחריו אומה שסועה, מפולגת, מודאגת, הניצבת לפני מבחן חייה. ביום פקודה – והוא קרוב מאוד – נדע נהדוף את הסכנות החדשות האורבות לפתחנו. נקווה כי נתאחד כולנו להציל את הבית הלאומי. נזכור בהכרת תודה את שבתי שביט ז"ל - ונייחל לשנה טובה יותר.