תא"ל במיל' אשר סדן, לימים קמ"ן פיקוד צפון, היה במלחמת יום כיפור סגן, ע' קמ"ן בחטמ"ר 820. הוא היה מי שדיווח מהעמדה בה התמקם בהר חרמונית על תנועה סורית חריגה והמשיך להעביר עשרות דיווחים מדאיגים שמשום מה לא הועברו הלאה. שוחחנו אתו על הימים ההם יחד עם סא"ל גדעון מיטשניק כמראיין אורח.
על בוקר השישי באוקטובר, שעות טרם פתיחתה של המלחמה, מספר סדן: "ישבנו בנפאח. קמ"ן החטיבה קורא לי ואומר שמתכוננים ליום קרב גדול". היערכות קבועה לימי קרב הייתה התמקמות תצפיתנים על התילים לתצפית ארוכת טווח וסדן מקבל פקודה לפזר את המש"קים בעמדות ולהתמקם בעצמו. הוא מפזר אותם לאורך הגזרה ומאחר ומדובר בצפי ליום קרב עמוס ירי ארטילרי בוחר לעצמו סדן תצפית בעמדה הצפויה לספוג פחות ירי סורי.
סדן מספר על הימים שקדמו לאותו יום השישי באוקטובר כימים בהם נצפו מעמדות התצפית מראות ברורים של ריכוז כוחות צבא סורי לאורך הגזרה. משאיות, תותחים וטנקים נכנסו לשטח וסדן, המתעד הכול, שואל מדוע. התשובה שקיבל מהמפקדים שמעליו הייתה שמדובר במעין תגובה לקרב אווירי גדול שהיה בצפון סוריה ובו הפילה ישראל 12 מטוסים סוריים ומטוס ישראלי אחד נפל בו. אופציית ההיערכות למלחמה אינה נלקחת בחשבון.
מוסיף סדן ומספר על ישיבת היערכות שהתקיימה בערב ראש השנה ובה השתתפו משה דיין, אלוף הפיקוד ובכירי המטכ"ל שקיבלו את תמונת המצב בגזרה הסורית ובהתאם הוחלט להעלות את חטיבה 7 לגבול הצפוני. סדן נקלע כמעט במקרה לאותה ישיבה ועליה הוא מספר: "הייתי רק סגן ולכן כמובן לא שותף להערכת המצב. ישבתי במשרד והגיע טלפון שבו התבקשתי להכניס ללשכה מפה של אחד לחצי מיליון. לקחתי את המפה, הכנסתי אותה ללשכה שם ישבו כל הגנרלים, תליתי אותה ובמקום לצאת החוצה נשארתי בחדר, כזבוב על הקיר. ראיתי את משה דיין מתרומם מכיסאו, ניגש אל המפה ושואל 'תגידו איזה צירים מגיעים לשדות הנפט'"
האמירות הללו על כיבוש קרוב של שדות הנפט הסוריים על ידי גייסות משוריינות הפיחה תחושה שהניצחון בטוח. זאת בעיקר על רקע זיכרונות הנעליים הזרוקות של חיילי מצרים בחולות סיני במלחמת ששת הימים. "המחשבה היא שאנחנו חזקים ויכולים על כולם. התחושה שאיתה הולכים ליום הזה היא שאנחנו חזקים ובדרך לשדות הנפט בעיראק, אלף קילומטר מזרחה. זו הייתה התחושה עד עשרה לשתיים".
כאמור, סדן ממקם את עצמו במוצב חרמונית "מצפון לקוניטרה ומדרום לחרמון, קילומטר וחצי מקו הגבול ושולט על פתחת קוניטרה ועל ציר קוניטרה דמשק". מנקודת תצפית זו זירת הקרבות שעוד מעט תיפתח נראת לכל אורכה. "התמקמתי בסביבות עשרה ל-11. ראיתי פעילות ענפה קצת מעל הרגיל שמשתלבת בקונספציה הקיימת. ראיתי את הסורים מעלים ומורידים רשתות הסוואה, מפעילים טנקים מאחורי סוללות. לא ראינו את הטנקים המוסתרים אבל ראינו את העשן שהם מעלים. התחושה הייתה של היערכות ליום קרב גדול".
על מנת להבין את ההבדל בין היערכות ליום קרב לבין היערכות למלחמה מפרט סדן ומסביר כי "כשמדברים על יום קרב, הטנקים נמצאים בעמדות אחרות לגמרי מאשר בהיערכות למלחמה. ביום קרב אין חציית גבול של הצדדים וכך גם הארטילריה". הארטילריה מוסגת לאחור כאשר מדובר במלחמה והטנקים מרוכזים בנקודות בהם האויב עשוי לחדור את הגבול. שני הצעדים הללו, ריכוז הטנקים והסגת הארטילריה לא נעשו. בנוסף להכרזה של אלוף הפיקוד שאכן מתקרבת מלחמה יש משמעות אג"מית מבחינת הכוחות והאמצעים. כאשר דובר על יום קרב קשה ולא מעבר לכך "מערכות ראיית הלילה היקרות והייחודיות נשארו בגדוד מאחור כי מדובר ביום קרב שלא אמור לגלוש ללילה".
סדן רואה את ההיערכות הסורית ומדווח על כך דרך מכשיר הטלפון המחולל המקושר אל המרכזייה. התמונה משתנה בבת אחת בשעה עשרה לשתיים בצהריים כאשר ארבעה מטוסים חודרים את הגבול. "אני זוכר את הקסדות הלבנות של הטייסים", הוא מספר. "אני לא מספיק לדווח וכבר מתחילה ארטילריה אדירה על הגזרה. מבעד לארטילריה המאסיבית אני רואה משהו שעדיין לא הגדרתי כמלחמה. ראיתי את הסורים תוקפים ובטווח של קילומטר או שניים אני רואה חטיבת טנקים, נגמ"שים חי"ר ונ.מ מתקרבים לשטחינו".
בדבריו מציין סדן כי כחלק מההיערכות לבלימת כוחות סוריים היה סגור קו רמת הגולן בתעלת נ.ט. שנועדה למנוע צליחה של טנקים לשטח הישראלי. כמו כן הונחו מוקשים לבלימת משוריינים, אלא שלנגד עיניו ראה סדן כיצד "הסורים באים עם כלים מיוחדים לפוצץ את שדות המוקשים ולגשר על המכשול בדרך לשטחנו".
באותם רגעים "אין תחושה של פחד", הוא אומר. "בקור רוח אני מדווח מה אני רואה עם כל הבלאגן, הארטילריה, האבק והמצב של עשרת האנשים שאיתי, כולל אנשי חי"ר. במרכזייה קיבלו ממני את כל המידע בצורה מדויקת. ידעתי איזה סוגי טנקים ומאיזה יחידות הם והכול עבר לחטיבה. הירי על העמדה שלנו היה בלתי פוסק. בשלב זה היה מדובר במאות פגזים, מה שהתגבר לרמה של אלפי פגזים בימים האחרים".
בניגוד להתנהלותו של סדן מגזרות אחרות ברמה לא הועברו דיווחים דומים מסיבות שונות, בהן גם חשש להעלות נתונים שלא התאימו לקונספציה ששררה במטה הכללי. מאחר והדיווחים היחידים שהגיעו לאלוף פיקוד הצפון היו מחרמונית, ניתנה ההנחיה לעבות כוחות לכיוון חרמונית מתוך תחושה שזהו המקום היחיד שמותקף בהיקפים שכאלה. "לא הפנימו שמדובר בהתקפה כוללת והמשמעות האג"מית הייתה שחטיבה 7 מקבלת פקודה מקצין אמ"ן לעלות לצפון". סדן רואה טנקים שועטים מדרום ובשלב זה אינו יודע שאלו טנקים של חטיבה 7, אך לנגד עיניו ראה כיצד הטנקים הישראלים מנסים לבלום את הטנקים הסוריים שהצליחו לצלוח את המכשול והגיעו עד למרגלות חרמונית. יחס הכוחות היה כמאה טנקים ישראליים מול 700 סורים.
"בשלב כלשהו אני רואה שאין מענה לדיווחים. אני מצלצל והם לא עונים. כעסתי, אבל לא היה עם מי לדבר. ניסיתי לצעוק, אבל לאט לאט כל התקשורת דעכה גם באלחוט. מסתבר שבחטיבה שינו תדרים ולא עידכנו אותי. מדי פעם הגיעה שיחת טלפון. המלחמה נמשכת ויורד החושך ואז מגיע סוג של רגיעה".
ואולם עם רדת הלילה מתחדשת מתקפת טנקים סוריים. סדן: "אני מזהה את ההתקפה ומרגיש את הארטילריה עליי ורואה טנקים שלנו נפגעים ומנסים להתגונן, אני רואה טנקים סורים נפגעים. אני רואה משאיות תחמושת סוריות נכנסות. בתוך החשיכה אני רואה משאית תחמושת סורית נדלקת ולידה משאיות תחמושת ממשיכות להתקדם לשטחנו".
ואז הגיעה שיחת טלפון מאדם שסדן לא הכיר, רפול, אז מפקד האוגדה ולימים הרמטכ"ל, שפונה אליו ישירות 'אתה הקצין בחרמונית?'. סדן משיב בחיוב ורפול שואל 'מה אתה רואה? כי מצב כוחותינו קשה'. סדן מסביר את מה שהוא רואה לנגד עיניו אך מוסיף שמשאיות התחמושת הסוריות נסוגות ולתפיסתו מדובר בהוכחה לכך שהסורים נסוגים מאחר והטנקים הסוריים קטנים והם זקוקים לחימוש שמגיע מהמשאיות שמלוות אותם, ואם המשאיות נסוגות המשמעות היא שהכוחות כולם נסוגים.
"זו הייתה תחושה איומה של תסכול שהתגברה לקראת יום שני בבוקר, כי לא היה עם מי לדבר. מי שתפעל את מרכזיות הטלפונים היו בנות שהורדו מנפאח. בנוסף, הסורים הגיעו לנפאח ולכן נפאח ננטש. למעשה לא היו מפקדים שידעו לתת פקודות ולחפש מודיעין. מח"ט 7 לחם בלי מודיעין. הוא לא ידע אם יש אנשים בנקודות הגובה. שנים עברו עד שאנשים הודו בפני שהם לא ישנים בלילות כי הם לא עלו לחרמונית", אומר סדן ומוסיף לתאר כיצד ניסה לדבר עם הטנקיסטים, להתריע מאיומים שראה מנקודת התצפית שלו, אך הקשר לא פעל.
"אני רואה מלחמה שלמה, את ההתקפות הסוריות, את מיקום הנ.ט. וכו' ואין למי לדווח. אני רואה טייס ישראלי צונח לתוך השטח הסורי, אני רוצה לדווח ואין למי, אני רואה מסוק מנסה להגיע אליו ורוצה לכוון אותו, ואחרי זמן מה אני רואה חיילים סורים תופסים את הטייס ומכים אותו, והכול לנגד העיניים".
כעבור מספר שנים נפגש סדן עם תא"ל קהלני כאשר זה היה מח"ט צעיר שחיפש קצין מודיעין. בראיון שאל קהלני את סדן איפה היה במלחמה וכששמע את התשובה 'בחרמונית' צחק בתסכול "אז למה לא דיווחת לי?", שאל...
לאורך השנים ביקר סדן באזור הקרבות יחד עם קהלני כשהם מלווים קבוצות וכל אחד מהם מספר את סיפורו מנקודת מבטו כאשר שוב מעלה קהלני את השאלה 'למה לא דיווחת לי'. את שירותו הצבאי המשיך סדן מתוך יעד אישי ששם לעצמו להפוך את המודיעין לנגיש ויעיל יותר עבור הכוחות המבצעיים, "לתת לכוחות הלוחמים מודיעין רלוונטי", הוא אומר ומספר כי אכן חלפו שנים עד שתודעת המודיעין השתנתה בצה"ל, וכבר דיבורים על הסתערות כשהלוחמים חשופים בצריח ירדו מסדר היום. בנוסף הוצבו קמ"נים באוגדות ובשני העשורים האחרונים נתמך המודיעין באופן משמעותי ביותר ביכולות הטכנולוגיות המתקדמות.
לימים, הוא מספר, ערך סיור עם חברים מגדוד 71, הגדוש שמפקדו, משולם רטס, נפל ביום הקרבות הראשון. "זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את מי שהיו עם רטס בטנק שבו הוא נהרג ואמרתי להם שאם הוא היה יודע את המידע שידעתי הוא לא היה נהרג".