זָכְרָה יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן

בשבוע האחרון הגיעו רבבות רבות לסליחות בעיר האבות, חברון. כולנו באים עם המשפחות והתלמידים כדבר יום ביומו, אבל בשבילי לבקר בבית הדסה ובמערת המכפלה זה הרבה מעבר לסיור סליחות.

סבא רבא שלי, הרב נח אימרמן עלה בדיוק לפני מאה שנה, בשנת תרפ"ד יחד עם הסבא מסלבודקה ועוד בחורי ישיבה והתיישב בחברון. סבא נח שרצה לפרנס בכבוד את משפחתו, פתח בה מאפיה מודרנית שבה יכלו להשיג פת ישראל ובזמנו הפנוי המשיך ללמוד.

ביום למד ובלילה אפה לחם וחלות לשבת יחד עם סבתא רבתא, ריסה לבית סליבקין. החיים בחברון היו מורכבים, אפילו מים זורמים לא היו ומים הגיעו במיכלים מיוחדים אך המשפחה חיה בשמחה ואף הלכה וגדלה עד שהכל נעצר בשבת השחורה, שבת י"ח מנחם אב תרפ"ט.

היהודים בחברון לא רכשו נשק ולא נערכו להגן על עצמם. הם חיו בשלווה וללא חשש. סבתא שלי, הרבנית תמה אפשטין שניצלה בפרעות, סיפרה כי כמה ימים לפני הטבח הגיע אחד הפועלים הערבים של אביה למאפיה ובידו אולר. סבא נח נמנם בצד והפועל שאל את סבתי שהיתה בת 9, האם את רוצה שארצח את אבא שלך? מאותו רגע ,כך סיפרה, נכנס בה הפחד. בשבת, כשהחלו הפורעים לטבוח, סבתא ריסה התחבאה עם כל הילדים מאחורי דלת האמבטיה. הפורעים הגיעו בגלים כשהם צועקים 'איטבח אל יהוד'. סבא נח נרצח, סבתא ריסה שהגנה על ראשה, איבדה חלק מהאצבעות וסבתא תמה נפצעה כשניסו לעקור לה את העין. סבא נח היה בן 33 במותו.

השבוע כשחזרתי לבית הדסה עם התלמידות, שבתי והעלתי בפניהן את סיפורו וניסיתי להסביר כמה גדול הניצחון היהודי שאנחנו חיים בתוכו. הרוצחים ביקשו למגר את יהודי חברון, הם טבחו בהם אבל אנחנו שבנו ולא שבנו לבד. הנה , אני, הנינה של סבא נח הי"ד , חוזרת לכאן ועימי תלמידות צעירות שנולדו במדינת ישראל הריבונית וזהו הסיפור שלנו, סיפורו של נצח ישראל.

נכון שהרוצחים השפלים השיגו את סבא נח ז"ל. נכון שהוא נרצח אבל רוחו ותורתו מנצחות כל יום מחדש. כי אנחנו כאן ממשיכים את הדרך ביחד עם הדורות הבאים. השנה כשנאמר בתפילת הנעילה "אִם אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים, זָכְרָה יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן" ניזכר בסבא ובחבריו ונתפלל כי זכות האבות והאימהות, יחד עם זכותו וזכות כל חלוצי ההתישבות היהודית שנפלו על קידוש שמו הגדול, תעמוד לנו ולכל עם ישראל בימי דין אלו.

הכותבת היא מנהלת תיכון אמית אורי מעלה אדומים