לאחרונה לקראת יום כיפור שוחחתי עם מכר ששיתף אותי בחוויות הילדות של אבא שלו: טיפוס קשה ונרגן ששם בכל יום אוכל על שולחן הילדים שלו אבל יחד עם זה היה גם דיקטטור לא קטן שלא לומר גדול במיוחד:
חבר שלי סיפר לי שהוא היה צועק עליהם, מדויק יותר לומר שואג...כל אימת שמשהו לא נראה לו והיה מטיל את אימתו על בני הבית.
אולם בכל שנה, לקראת ערב יום כיפור, הייתה לחבר שלי תקווה משונה ומיוחדת והיא שאבא שלו יקרא לו לשיחה צפופה וסגורה ויגיד לו:
תשמע בן אהוב שלי, אף אחד לא מושלם בעולם הזה. גם אני. ואני יודע שפישלתי הרבה בשנה האחרונה וצרחתי עליכם ועל אמא שלכם. ועל זה אני מבקש מכם מחילה גמורה. האם תאות לסלוח לי?
אלא שחבר שלי המשיך לשגות באשליות ונאלץ לראות בעיניים כלות איך אביו, שהיה דקדקן לא קטן במצוות, הולך ומכין עצמו ליום כיפור גדולי המקפידים, כולל כמובן טבילה במקווה במים הקרים...ורק שוכח דבר אחד קטן: לבקש סליחה מהילדים שלו. ומאשתו.
"אתה מבין" אמר לי בעצב: "כל שנה מחדש אני והאחים שלי רצינו רק משהו אחד לקראת יום כיפור:
שאבא שלנו יבקש מאיתנו סליחה. שיראה לנו שהוא אנושי. שירד מהאולימפוס שלו ויבקש מחילה. אבל כלום. נאדה. בכל שנה אבא הצליח לגרום לנו להתאכזב מחדש".
הוא עצר רגע, לגם אוויר מלא ראותיו והמשיך: "אבל זה הדבר שהבטחתי לעצמי, התיקון, שאני אעשה כשאהפוך לאבא:
אבקש מהילדים שלי סליחה ומחילה. ולכן מחר אני מתכוון לקחת את הילדים שלי ולהגיד להם:
ילדים יקרים, חשוב לי שתדעו שאני אוהב אתכם ושיכול להיות שבמשך השנה צעקתי עליכם שלא לצורך, מתוך מניעים פסולים. ועל כך אני מצטער ומבקש את מחילתכם".
"תגיד" שאלתי אותו: "בני כמה הילדים שלך?". "שש ושבע" ענה לי בחיוך. "ואתה בטוח שהם יבינו מה אתה רוצה מהם?". שאלתי "בטח, אני אסביר להם ככה שהם יבינו".
מאז השיחה עם חבר שלי לפני כמה ימים, המנהג היפה הזה גרם לי לרצות לבקש גם סליחה מהילדים שלי, כי בואו, מי מאיתנו לא יצא לו לכעוס על הילדים שלא לצורך וממניעים פסולים.
וככל שאני חושב על המנהג הזה, הוא נראה לי יותר יפה הכרחי וחשוב בן מגוון המנהגים שאנחנו מקיימים לקראת יום כיפור
סליחת הילדים. זה בחינם, אבל איזו השפעה תהיה לזה על המשך החיים של הילדים שלכם.