אף שיש לי דעה מאוד נחרצת משלי, סבורני כי דיון על זיהוי ה'אשמים' באירועים הללו יוביל למקומות מאוד לא מועילים.
הייתי לוקח את זה כסוג של "מקרה קצה" שמאפיין את המתחים העמוקים ביותר. ברור לי שהוויכוח על הרפורמה במערכת המשפט הוא רק קצה הקרחון. הדיון העמוק יותר, שהמקרה הזה הציף אותו ביתר שאת, הוא שאלת ערכי היסוד של המדינה. שאלה זו העסיקה את התנועה הציונית מאז היווסדה, עוד בתקופת "חובבי ציון" שקדמו להרצל. כל פעם דחו את הדיון ואת ההכרעה כי היו דברים דחופים יותר, עד שזה מתפוצץ לנו בפרצוף.
ישנו מתח מובנה בין שני עולמות ערכיים: מצד אחד עולם הערכים שבנוי על המסורת היהודית, ומצד שני עולם הערכים החילוני-ליברלי. כל צד רואה את עולם הערכים שלו כמוחלט ואת עולם הערכים השני כמשני או שגוי.
זוהי העמדה של הקצוות, כאשר באמצע ישנו מנעד רחב של קבוצות שמכירות בחשיבות של שתי מערכות הערכים, כאשר כל אחת מהן שמה את נקודת האיזון במקום אחר וגם מגדירה כל אחד מן הערכים שבשתי המערכות באופן שונה. המתח הזה נוהל בדרך מסוימת במשך שנים רבות על ידי פשרות פוליטיות והסדרים נקודתיים, מוצלחים יותר או פחות [כדוגמת ה"סטטוס קוו" המפורסם], ועכשיו הגיע לקיצו.
מתוך כך יש לנו כמה אפשרויות:
(א) לכופף ידיים. תג המחיר של התנהלות כזאת ידוע מראש, כפי שראינו ביום הכיפורים האחרון. אף צד לא יסכים להיכנע, והמאבק הפנימי ילך ויסלים. וגם אם צד אחד ייאלץ להיכנע בנקודה מסוימת, תחושת העלבון תיצור אצלו צורך רגשי חזק מאוד לצבור כוח ולהכניע את הצד השני ברגע שהדבר יתאפשר לו.
(ב) לנסות לשחזר את הפשרות המפא"יניקיות מימי קום המדינה, תוך התאמה לשינויים שחלו במציאות החיים הישראלית [הדוגמה המוצלחת ביותר, שאף היא נכשלה, הייתה אמנת גביזון-מדן, שכיום איננה רלוונטית]. בהעדר מנהיגים שמסוגלים להידבר, הסיכוי לכך הוא קלוש.
האם ישנה דרך אחרת, שתהיה מבוססת על כך שכל צד דבק בעמדתו האידיאולוגית אבל מכיר בכך שישנו צד שני שדבק בעמדה הפוכה ולכן הכרח הוא להגיע למשהו שכולם יכולים איכשהו לחיות אתו? האם אפשר להחליף את "שיח הזכויות" הנוקשה ב"שיח צרכים" רך ומתחשב? להחליף את השיח הציבורי שמתנהל בסגנון של בית משפט לסגנון של מגשר?
ואולי הכיוון הוא אחר. יש מקום להנחה שביסודו של דבר, כל הערכים חשובים לכולם; וגם אלה שאינם מכירים בכך, בסתר לבם הם מתקשים לוותר לגמרי על הערכים של הצד השני. אפילו בקצוות הרחוקים ביותר של הציבור הדתי ישנה הכרה [לפחות סמויה] בחשיבותם של ערכים ליברליים כלשהם, והם מבינים את התרומה של ערכים אלה לחייהם במדינה.
וכמו כן, אפילו בקצוות הרחוקים ביותר של הציבור החילוני יש צורך [גם הוא סמוי לפחות] בקשר כלשהו עם המסורת היהודית – אם כמרכיב בתחושת השייכות ואם כזיקה אל הנשגב.
ברגע שנסכים על כך שבמידה כזו או אחרת שתי המערכות חשובות לכולנו, ואנו חלוקים רק על נקודת האיזון ביניהן ועל ההגדרות המדויקות של כל אחד מן הערכים הללו – נוכל להגיע להסכמות.
הגורם המפריע ביותר הוא הפחד, תחושת איום חריפה שקיימת אצל שני הצדדים. בציבור הדתי ישנו פחד מכפייה אנטי דתית. לדוגמה, אין שום דרך ליישב את ברית המילה עם ערכים ליברליים. האם יבוא יום ויאסרו את ברית המילה בחקיקה או בפסיקת בית משפט? בציבור החילוני ישנו פחד מכפייה דתית, במיוחד לאור המגמות הדמוגרפיות ארוכות הטווח, שלפיהן שיעורו של הציבור החרדי והדתי במדינה הולך ועולה.
ברגע שתהיה הסכמה בסיסית על כך ששתי מערכות הערכים חשובות לכולנו ואנו חלוקים רק על נקודת האיזון, כל צד יוכל להסתמך על כך שהצד השני לא ירחיק לכת במימוש הערכים שלו תוך רמיסה טוטלית של הערכים החשובים לראשון.
הרגעת הפחד תגרום להפחתת המוטיבציה בשני הצדדים להרחיק לכת, מפני שלא ירגישו שהם חייבים ליצור עוד ועוד קווי הגנה שיגנו עליהם מפני מגמות קיצוניות שההתממשות שלהן תתברר כתיאורטית בלבד. כל זה יאפשר שיח יותר פתוח ומכבד שמתוכו אפשר יהיה להגיע להסכמות.
הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.