הימים שחלפו מאירועי יום הכיפורים התשפ"ד, מאפשרים פרספקטיבת התבוננות על האדוות והתגובות שהצטברו מאז. נדמה שהפגיעה ביום הקדוש חוללה תפנית בתמיכה הציבורית במחאה.
אפשר היה להבחין בכך כבר יממה לאחר מכן – בתגובות הזיגזוג של מובילי המחאה ותומכיה, לאחר שהתבררו היקפי ההתנגדות למהלך, גם מקרב ציבור התומכים שלהם. לכמה דקות היה נדמה שדף המסרים שלהם צריך להתעדכן בעקבות הירידה בפופולריות.
אפילו פוליטיקאים דתיים מהאגף הליברלי מחקו בהינף מקלדת פוסטים הזויים המצדיקים את מפוצצי התפילה ויישרו לשעה קלה קו עם הכיוון אליו נושבת הרוח, מחשש לירידת ערך המנייה שלהם.
בראיון ליעקב ברדוגו בערוץ 14 הסביר ד"ר גדי טאוב את השורשים העמוקים שהוא מזהה בשינוי המגמה:
גדי טאוב: "זה תופעה מרתקת מה שקרה פה ביום כיפור. תראה, המחאה חצתה את כל הקווים הציוניים וזה עבר בשלום בחוגי השמאל הרחב, שכבר הרבה זמן אני אומר עליו שהוא פוסט-לאומי. אבל כשהגיעו ליום כיפור – זה לא עבד. זה לא עבד, ותראה כמה הם התבלבלו והתחילו להתנצל".
יעקב ברדוגו: "אתה עושה הבחנה מאוד מעניינת. תרחיב עליה. אתה אומר שבדברים הלאומיים הציוניים אתה גם מכליל את הסרבנות?"
גדי טאוב: "כן, בפירוש".
יעקב ברדוגו: "ואז אתה אומר שזה מגיע לקונספציית יום הכיפורים, שזה קונספציית היהדות, שם זה נעצר".
גדי טאוב: "אז תסתכל על השכבות של הזהות. צה"ל שייך לאתוס הקדוש של הציונות המודרנית, נכון? זה חלק מהתקומה הלאומית של היהודים, אבל היהדות עצמה, יום כיפור זה שכבת העומק של הזהות, והאנשים האלה, זה מדאיג כמה הרבה הם הצליחו לקדוח דרך השכבות המודרניות וחצי מהציבור פשוט לא הגיב. אבל עכשיו הם נגעו, כמה בטיפול שורש, בעצב של היהדות, ותראה איך הם יצאו מאיפוס...". בדברים הבאים ננסה להתבונן בעומק המגמה עליה הצביע טאוב.
על טעם וריח
דרשות רבות נכתבו לאורך הדורות על היחסים בין ארבעת המינים. המוכרת שבהן היא זו המזהה ביחס בין המינים הבדלים ברמת השייכות לזהותם; כשם שיש מינים בעלי טעם וריח (האתרוג) ויש מינים בעלי טעם ללא ריח (הלולב), או ריח ללא טעם (ההדס), או ללא טעם וללא ריח (הערבה), כך גם בתוך העם – יש יהודים בעלי תורה ומעשים טובים; יש בעלי תורה ללא מעשים טובים, יש בעלי מעשים טובים ללא תורה, ויש שחסרים גם מעשים טובים וגם תורה ועדיין מרגישים שייכות לזהותם ולעמם.
וכך חותם המדרש: "וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ" (ויקרא רבה ל, יב). החיבור בין המינים מאפשר גם למינים החסרים לקבל השלמה ולהצטרף לתמונה השלמה.
אולי ברוח הימים הללו, ניתן לעדכן את הדרשה באופן הבא: יש יהודים המחוברים ליהדותם וללאומיותם; יש המחוברים ליהדותם אך לא ללאומיותם; יש המחוברים ללאומיותם אך לא לתורתם; ויש מי שאינם מחוברים לא ליהדותם ולא ללאומיותם. ובכל זאת, יש רגעים מיוחדים שבהם מבצבצת ועולה דווקא בשכבה הכי פשוטה והכי ריקה הזאת, למראית עין, איזו התנוצצות עמוקה שלא ברור מאיפה הגיחה לפתע אל פני השטח, אבל דווקא היא, מספרת משהו עמוק מאוד על חיבור לשורש הזהות. סיפור יפה על חיבור עמוק וטבעי שכזה סיפר הרב קוק זצ"ל באחד מערבי חול המועד סוכות. וכה היו דבריו:
מעשה בדלי מים
"היה הדבר ביפו. בשכונה ששלוות השבת שרהה בה, ושכינת השבת היתה שרויה עליה. והנה העיז לבוא שם צלם, שהציב את מצלמתו הגדולה-הגבוהה בת שלוש הרגליים באמצע הרחוב, והתחיל לעסוק בצילומי נוף.
מעשה חילול השבת בפרהסיא הרגיז מאוד את הרואים, ואחד מהם נזעם ביותר, רץ ולקח דלי-מים ושפך אותו על מחלל השבת. המחלל שנפגע מאוד ממה שנעשה לו, עד כדי כך סבור היה שכולו צודק, ושיש לו הזכות המלאה לתבוע עלבונו, שהיה לו האומץ לבוא בפני, ולהתלונן על מה שפלוני עשה לו.
אמרתי לו: הנני מבין שאינך תופס את חומר העניין של חילול-שבת בפרהסיא, אבל הלא גם עשית מעשה חמור מבחינה ציבורית, באת לשכונה של אנשים שומרי שבת ופגעת בהם קשות, ממש פצעת את ליבם.
אמנם היה מקום להוכיח אותך בדיבורים, ואפשר שהיית תופס את חומרת המעשה ומפסיק את עבודתך והולך לך, ואילו בא אותו אדם ושאל אותי, אם ראוי לשפוך עליך דלי מים, לא הייתי מורה לו לעשות זאת. אבל עכשיו שהוא לא בא לשאול, אלא פעל לפי תגובתו הטבעית, הרי עליך לדעת כי יש זכות גם לתגובה הטבעית שאינה שוקלת מידות נימוס, אלא פועלת לפי הוראות הלב החם. ובמקרים שאנשים מסוימים מאבדים את חוש המידה, מתפרצים ועוברים את הגבולות, באה התגובה הטבעית הנגדית שאף היא אינה יודעת גבולות, ודווקא היא גודרת את הפירצה..." (מועדי הראי"ה עמ' 111 מהדורת תשע"ה).
כשקראתי את הסיפור הזה, הרהרתי לעצמי אילו פוסטים היו מעלים בימינו רבנים, רבניות ופעילים חברתיים על מקרה דומה. אולי היו כותבים על חילול השם של שופך דלי המים, אולי על כך שזוהי לא היהדות שלהם, ואולי ועל חביב אדם שנברא בצלם. כמובן שדבריהם היו מגובים בדברי מרן הראי"ה זצ"ל, שכתב על צדיקים טהורים שאינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, ובוודאי שלא שופכים דלי של מים על ראשו מחלל שבת בפרהסיה. ובכן, כמה טוב שהרב קוק סיפר את הסיפור הזה בעצמו.
מי חובט במי
חג הסוכות מסתיים ביום השביעי, יום "הושענא רבה", במנהג חיבוט הערבה. יש שכבר אמרו בחידוד שכאשר הערבה מצטרפת ליתר המינים – היא זוכה לכבוד, אך כשהיא לבדה – חובטים בה...
הסבר אחר על מנהג חיבוט הערבה, ברוח הסיפור לעיל, הביא הרב קוק זצ"ל בעצמו: "הערבה מסמלת את עם-הארץ, ועם היות החלק הזה, הפשוט ביותר בין שאר חלקי האומה, הרי עם זאת הנהו גם הטבעי והבריא ביותר. ודווקא הוא, שאינו יודע 'חכמות', מילא לא אחת תפקידים חשובים בחיי האומה".
בהמשך דבריו מביא הרב דוגמה למקרה בו עמי הארץ פעלו על דעת עצמם במחלוקת שהיתה לחכמים מול כת הצדוקים והבייתוסים (סוכה מג, ב). כאשר החכמים הפעילו שיקול דעת מורכב מול מזימת הצדוקים והבייתוסים, דווקא עמי הארץ, הפשוטים, 'לא דפקו חשבון' לאף אחד ופעלו בנחישות וללא רגישות. וכך המשיך הרב קוק ואמר: "עמי הארץ הם שהתערבו בעניין, והם – היהודים הפשוטים – פתרו הבעיה בדרך משלהם: הם לא הלכו לשאול שאלות, מה לעשות ואיך לעשות, אלא מששמעו על השערוריה שעשו הצדוקים, נזעקו ובאו ועשו מה שעשו...כך הורה להם הרגש הבריא".
וכך חתם הרב את דבריו: "חיבוט-הערבה המסמלת כאמור את עם-הארץ – יש לה אפוא משמעות אחרת מהמקובלת: לא שחובטין אותה, אלא שחובטין בה..." (מועדי הראי"ה עמ' 112).
אירועי יום הכיפורים נגעו, כך נדמה לי, באותו עצב עמוק, באותה שכבה עממית שגחלי היהדות העוממות שבקרבה עוד לא כבו לגמרי. אותה שכבה שנראה היה שחיבורה לתורה, ללאומיות, לַעֲרֵבוּת, נחלש כל כך עד ששום דבר כבר לא קדוש בעיניה. והנה, אותה שכבה עצמה, כמעט בלי טעם וריח, החלה לחבוט במרץ במובילי המחאה, על הנבלה שנעשתה ביום הכיפורים. וכשראיתי את זה, אמרתי לעצמי בתקווה: עוד יש סיכוי לערבה.