בדמייך חיי

בימים הטרופים, חסרי השינה, שעוברים על כולנו מאז השבת האחרונה, חולפת בראשי מדי פעם מחשבה מצמררת ולא נותנת לי מנוח.

רבים כל כך דיברו בחודשים האחרונים על מלחמת אזרחים שאנו נמצאים על סיפה. מלחמת איש באחיו. והנה, התממשו התחזיות, אך באופן שונה לחלוטין: אכן כן, פרצה מלחמה בה אזרחים - יהודים, ישראלים, מכל קצוות הקשת, נלחמים כתף אל כתף כאריות להגן על עמם, יישובם, משפחתם, מפני תמצית הרוע שקמה עלינו לכלותנו. תמצית האכזריות והרשעות.

ובכלל, איך יכולות מילים לבטא את מה שעברנו ואנו עוברים בימים האלה. כדברי המשורר: "מתוך תהומות עפר, להקיץ נרדמים עם תרועת שופר". מתוך תהומות עפר, מתוך כאב נורא ובלתי נתפס, העם הנפלא שלנו קם ומקיץ מתרדמה ארוכת שנים. תרדמה תודעתית; "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". המילים האלה כפשוטן ממש, הולכות ומתממשות לנגד עינינו המשתאות. העם שלנו קם ומתנשא. וילך, יקום ויתנשא עוד ועוד בעז"ה. ובעזה.

רבבות מתנדבים, עשרות אלפי מעשי חסד ותרומות, "חרדים", "חילוניים", "שמאלנים", "ימניים", מה פשר המילים הריקות והריקניות האלה בימים האלה?! מה היינו צריכים שיקרה כדי שהמילים האלה יתרוקנו כך מתוכן ויהפכו לבלתי רלוונטיות?!

כל כך הרבה מעשיי גבורה הולכים ונחשפים בימים האלה. כל כך הרבה מילות גבורה נאמרות וקשה לדלות מתוכן את המדויקות והחשובות ביותר. אבל אנסה בכל זאת לבחור מבין שלל הדוברים שניים, שלאחד מהם יש לי גם קרבה אישית.

מדדו לדדי

אינני מכיר אישית את תא"ל במיל' דדי שמחי, נציב כבאות והצלה לשעבר. אבל את המילים הנוקבות שאמר לניב רסקין בערוץ 12, צריך להדהד ולהדהד עד שאולי גם מישהו בתקשורת השמאל הישראלית יתעורר. דדי שכל את בנו בעוטף עזה, וחילץ בעצמו את גופתו. שימו לב היטב למילים שאמר בראיון:

"באולפנים, במקום לספר שיש מחסור בסופר, תספרו על סיפורי הגבורה, על האימהות, על הילדים, על הלוחמים, על הבן שלי, על החבר'ה מכל היחידות המיוחדות שרצו להסתער ונהרגו, זה מה שצריך לספר. את זה צריך לומר. זה דבר ראשון. לבנות את החוסן. מבחינתי אני אומר לך, ניב ידידי, שישימו בטלוויזיה בכל האולפנים, שירים של האצ"ל, של הלח"י, של ההגנה... ודגלי ישראל בשיירות. חטפנו מכה קשה, התאוששנו. עכשיו, אנחנו עם שקיים 3,500 שנה, עברנו משברים גדולים, נעבור גם את זה.

"ואני רוצה לומר לך עוד משהו, וזה באמת מדם ליבי; לפני כמה שבועות כל המדינה התרגשה מאיש שכולנו מכירים שאמר: 'ארצי שינתה את פניה, והנכד שלי לא יהיה לוחם'. אז אני אומר פה לכל אזרחי ישראל: ארצנו לא שינתה את פניה. שרטו את פניה. אבל היא חזקה, ואנחנו נהיה לוחמים, ובנינו יהיו לוחמים ונכדינו יהיו לוחמים, כי אחרת – יקרה מה שקרה לכל חברי בקיבוץ בארי.

"ועכשיו אני מצפה שבמלחמה, פועלים כמו במלחמה... צריך פרופורציות. צריך להירגע, לנשום עמוק. אנחנו נקבור את מתינו בהמשך, אנחנו נתחקר, אבל עכשיו אני אומר לחבריי במטה הכללי: להרים ראש, לשנס מותניים וקדימה לעבודה. איך דדו אמר ביום כיפור? אחרי כל המשבר, כל מה שקרה, הוא ירד לחזית ואמר: 'אנחנו נשבור להם את העצמות'. משפט שכזה הקים מדינה לתחייה. זה מה שצריך להיות". מהרוח של דדו במלחמת יום הכיפורים לרוח של דדי ממלחמת 'חרבות ברזל'.

נצח (עמיחי) ישראל לא ישקר

על הסיפור השני עדיין קשה לי לכתוב מבלי שהעיניים מוצפות מיד בדמעות והלב ממאן להאמין: בן דוד של אשתי, עמיחי ישראל וייצן הי"ד, היקר והאהוב, גיבור ישראל, נלחם כאריה ונפל בקרב גבורה יחד עם חברו מילדות, משה ידידיה רזיאל הי"ד. בגופם הגנו על תושבי 'כרם שלום' במשך שעות, לאחר שבחרו לגור שם כדי לרומם את הרוח ולהיות חלק מגיבורי ההתיישבות ביישובי הספר. עמיחי וחברו רוממו את רוחה של האומה כולה והעניקו מחייהם שלהם, חיים לתושבי כרם שלום. גבורתם תיחקק לעד בלבבות כל עם ישראל.

בהקלטה מצמררת, תחת אש, שומעים את קולו של עמיחי, מדבר בשלווה וברוגע עם אשתו היקרה טליה, מסביר לה את המצב ומנחה אותה לשמור על מורל גבוה עם חמשת ילדיהם: "צריכים אותי פה – תייצרו להם אווירת חג, תרקדו איתם, תעשו תפילה, תביאו להם את כל הממתקים שיש בבית. צריך לעבוד עכשיו על לעשות להם הרגשה טובה. וזו המשימה".

בסיום אותה הקלטה מצמררת נשמע עמיחי באותו קול שליו ורגוע, מעודד ואומר: "נצח ישראל לא ישקר. הקיבוץ פה במצב מצוין. אבל שום דבר לא ודאי. לא ברור".

תעצומות הנפש של עמיחי היקר והמתוק צמחו מתוך שורשים עמוקים ואיתנים. ההורים, הדודים היקרים והאהובים שלנו, הרב שלמה יוסף וייצן - רב הישוב פסגות, ורעייתו – הרבנית רחל וייצן, מלמדים אותנו באצילותם מה מוטל על כולנו לעשות בשעות קשות אלה. כאשר בנם היקר, עמיחי, עדיין לא הובא לקבורה, קורא הרב וייצן הכהן, ככהן משוח המלחמה בשעתו, קריאת התעודדות והתעוררות מופלאה לכל עם ישראל:

ואומר לך בדמיך חיי

"אנחנו עכשיו בזמן מלחמה. נכון, פצעו אותנו, הכאיבו לנו, אבל אנחנו מרגישים שיש לנו המון המון כוח להתמודד. ואנחנו מאמינים שהפלא שכולנו כל כך מחכים לו, שאנחנו חלשים ואולי אין לנו כוח, ופתאום מתברר שהכוחות הגדולים שיש בנו, אנחנו יכולים להילחם כמו אריות, אנחנו פצועים אבל כמו אריה פצוע, נקום, נתעודד. עכשיו, בזמן המלחמה, אני קורא לכולם, להאמין בכוח שיש לנו ונצא מהשעות האלה הרבה יותר גדולים ממה שנכנסנו אליהן. מלחמה יכולה לעשות מה שהימים האפורים לא יכולים לעשות.

"אנחנו לא רוצים מלחמה, אבל אם נגזרה עלינו מלחמה – המלחמה תוליד אותנו מחדש. עם נברא, עם חדש, אנחנו מתחילים ברגל חדשה, ברגל ימין... אני רואה מסביבי את כולם מתעוררים, כל כך הרבה כוח. שולח לכל כוחות הביטחון ולכל הנלחמים: עשו חיל, אל תפחדו, אל תערצו... עם הגבורה שלנו כל העולם יראה מה באמת טמון באומה המיוחדת שאנו שייכים אליה. שולחים את ברכתנו, נתנו את המתנה הכי יקרה שלנו, מתפללים שכולם יחזרו בשלום מהחזית הקשה שנמצאים בה".

מילות גבורה עתיקות-חדשות של שני אבות מופלאים, ששכלו את בניהם ועודם מוטלים לפניהם. שני אבות מעולמות שונים לכאורה, אך בתוכם פועמת אותה נשמת נצח ישראל. נשמת עמנו החי, הנולד בימים אלה בדמיו מחדש.

כדברי שירה של נעמי שמר שכתבה לפני 23 שנים, לערב מחווה לנפגעות פעולות האיבה בערוץ הראשון של הטלוויזיה – שיר המבוסס על מילות נבואת יחזקאל בפרק ט"ז שאנו קוראים בכל שנה, בליל הולדת האומה, ליל הסדר:

"המילים העתיקות נותנות בי כח, בקולות העתיקים אמצא מרפא, הם עוזרים לי לחיות, הם עוזרים לי לצמוח, לברוא עולם יותר יפה. ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי. חיי, חיי, בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".