לֶךְ-לְךָ... כאן מתחיל המסע הארוך של הליכת אברהם אבינו וזרעו אחריו עד ימינו אנו, עד לך לך אל הר המוריה של אבי האומה ממנו למדנו מסירות נפש מהי, ועד לך לך אל הר המוריה של עם ישראל אשר משם יממש את ייעודו ויפיץ את אור ה' לגויים.
מסע שעובר ניסיונות על גבי ניסיונות, מורדות ועליות תוך מסירות נפש כואבת בכל דור ודור.
גם מסע בן אלף ק"מ מתחיל בצעד קטן אחד, אמר הפילוסוף הסיני לאו דזה. צעדו של אברם החל בשתי מילים קטנות – לֶךְ-לְךָ. צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות, צעדו הראשון של אברם-אבינו, היה צעד אמוני גדול לעם ישראל לכשיוולד ולאנושות כולה.
אך דומה כי בציווי לֶךְ-לְךָ, תוכן עמוק בהרבה מעזיבת המולדת והמשפחה. לך לך אברם אהובי כי אינך מן המלאכים, אלה אינם הולכים אלא עומדים. עליך כאדם וכיהודי ללכת, כפי שאומר הנביא זכריה, 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר ... וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה' [זכריה ג ז]. אומר הזוהר הקדוש [ח"ג רס] דְּאִינּוּן אִקְרוּן הָעוֹמְדִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵרת 'וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים'. אני נותן לך מהלכים בין המלאכים הנקראים עומדים, כי אתה אדם, נקרא מהלך.
דרגת ה'מהלכים' עדיפה על דרגת המלאכים ה'עומדים'. אומר הרב חיים מוולוז'ין בספרו נפש-החיים, האדם הוא המדבר והמנהיג את העולמות, על פי כל פרטי תנועות מעשיו, דבריו ומחשבותיו מתוך בחירה חופשית. לעומתו המלאך, אין לו בחירה חופשית. הוא נוצר ונברא בדרגה גבוהה, אך זוהי דרגה קבועה ונצחית. האדם נקרא מהלך כי בבחירתו החופשית הוא מתעלה מדרגה לדרגה, גם אם דרגות אלו נמוכות מדרגת המלאך, ולכן הוא נקרא מהלך! אך באותה מידה יכול הוא להתדרדר ממדרגה למדרגה, כפי שראינו בימים אלה.
ידוע הוא הביטוי השגור 'ברא כרעא דאבוה'. היינו, הבן נחשב כרגלי אביו. רבים שואלים מדוע הביטוי אינו 'ראש הבן, כראש האב', וכי אין זה יותר ראוי ומכובד? אלא כוונת האמרה היא שאלו הם הבנים הממשיכים להלך בדרך אבותיהם גם אחרי מותם. כך גם נצחיות עמנו באה לידי ביטוי באותה הליכה של כל דור ודור הממשיך את דרכי הדור שקדם לו.
והנה אברם אבינו הוא האדם והיהודי הראשון בכל האנושות שנצטווה ללכת. בהליכתו זו, קיים את מצוות הבורא – 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' - כדי שתהיה נוחה להיכבש בעתיד על ידי בניו. אך בהמשך הליכתו, בהגיעו ארצה, פוקד אותו הרעב. וכשניסיון זה מסתיים, ממשיך הוא בהליכתו לאלוני ממרא אשר בחברון. או אז נקלע אברם למלחמה גדולה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים של ארבעה מלכים בחמישה אחרים. לכאורה ריב לא לו, אך מה שמכניס אותו למלחמה הוא שבי לוט, אחיינו. הנה כי כן, כבר היהודי הראשון נתקל בהתחבטויות הקשות של פדיון שבויים והשלכותיו, שאנו בעיצומן בימים אלה.
לכאורה, אברם, שהיה כבר באותה עת אמיד, כדברי הכתוב, 'וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב', אך טבעי היה שינסה לפדות את אחיינו לוט בכסף או בשווה כסף. אך אברם לא מעלה זאת כלל כאופציה, אין הוא חושב ולו לרגע שזו הדרך הראויה לכתחילה בפדיון שבויים. אין הוא חושב לפדות את לוט בכדי דמיו, כתקנה שתוקנה מפני תיקון העולם במסכת גיטין מה, ואף לא בפחות מכדי דמיו. מחשבת אברם צופה פני עתיד. מבקש הוא להשיג הרתעה שתמנע מאויב כלשהו בעתיד להעז לקחת בשבי מבני משפחתו ומעמו. ולשם כך מתווה הוא לנו דרך. מיד וירק את חניכיו. אימון קצר והוא ואנשיו יצאו לקרב. רכושו הרב ורכוש לוט, הביאו, כזכור, לוויכוח נוקב עד שאברם אמר ללוט: 'הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה'. אך ברגע שנפל לוט בשבי, לא היה שמאל ולא ימין, מיד, ללא היסוס, עם קבלת השמועה הנוראה מהפליט על נפילת אחיינו בשבי, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ ... וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. שלוש מאות ושמונה עשרה חיילים כשבראשם אברם יצאו לקרב חדורי מטרה – שחרור לוט, קרוב המשפחה החטוף.
סביר שבפני אברם עמדו חששות ודילמות מרובות. ראשית, מבחינה בילטרלית, הרי חי אני בשלום עם כל תשעת המלכים, מדוע אכנס אפוא לריב לא לי ומעתה יהיו המה או חלקם אויביי? שנית, שמא לא תהיה תעוזה ומיומנות מספקת בידי חייליו שזה להם הקרב הראשון על רטוב. שלישית, עלות תועלת - הרי מסכן אני את חיי, את חיי חייליי חניכיי, ואת חיי השבוי עצמו, שמא יפלו כולם או חלקם במלחמה, ונמצא יוצא שכרי בהפסדי? ואם לא די בכך, שמא לא אמצא כלל את לוט, ונמצא שלשווא הכנסתי הן את עצמי והן את חניכיי לסכנה מיותרת, ולא עוד אלא שמסכן אני את המטרה העיקרית, שהרי עתיד לקום ממני עם ולהתחיל ללכת... סביר שאברם שקל היטב את כל הסיכונים הללו ואחרים, בטרם יצא למלחמת השחרור הזו.
'וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי'. אומר רבי יהודה במדרש-רבה –'העברי' - כל העולם מעבר מזה ואברם מעבר מזה. ובכל זאת אין אברם חושש מבידוד מדיני או מקיפאון מדיני, מה יאמרו הגויים, ומחליט כי חשיבות הצלת החטוף והרתעה אסטרטגית מפני חטיפות נוספות, מכריעות את הכף. עליו לצאת אפוא מיידית עם חניכיו כשהוא בראשם בתחכום צבאי, בהצבת מארב, להצלת החטוף, להצלת השבוי. אין משא ומתן, ואין תנאים מוקדמים. החלטה אמיצה למרות שמדובר לא במאות חטופים, אלא בחטוף אחד בלבד, ולא עוד אלא בחטוף שנשבה בידי מלכים, ולא בידי חיות טרף שלא בראן השטן, כאלה שנוכחנו בקיומן בשבת השחורה של שמחת תורה תשפ"ד.
המהר"ם מרוטנבורג, שהחל משנת ה'מ"ו 1286 היה כלוא במבצר אנזיסהיים שבאלזס בפקודת הקיסר במשך כמה שנים, עמד בסירובו להיפדות בממון רב, כדי לא ליפול למעמסה על הציבור, וכדי למנוע בעתיד חטיפת תלמידי חכמים, ושחרורם כנגד כופר. כתב על כך ידידי הרב ישראל רוזן זצ"ל, שהתקנה ש'אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם' קשורה רק להלכות צדקה, ומוכיח זאת מהרמב"ם שכתב הלכה זו בהלכות מתנות עניים, וכי אין קשר בין פדיון שבויים תמורת בצע כסף, לשאלת חילוץ שבויים בכח או בהחלפתם במחבלים או במסירת חבלי ארץ, ר"ל, על כל ההשלכות שיש לכך על האומה ועל המדינה.
מעשה אבות סימן לבנים. דומה כי כשם שהתהלך אברהם אבינו בארץ לאורכה ולרוחבה כדי שתהא נוחה להיכבש על ידי בניו, כן ביקש ללמדנו ולנטוע בנו את הכוחות הנפשיים, למקרה של שבויים, וכי עם כל הקושי והכאב העצומים, אסור שישמע במחנה קול ענות חלושה. על עם ישראל ומנהיגיו להיאזר בגבורה מבלי להיסחט על ידי אויבינו האכזריים, לא בכסף ולא בשחרור מחבלים. הן ממש בימים אלה הובהר לנו באר היטב שהמשוחררים ב'עיסקה האחרונה', הם הם שעמדו בראש מתקפת הרשע, האכזרית והברברית בשמחת תורה.
נשכיל להילחם ברוע ועל אף הסיכונים, לשחרר לאלתר בכח הזרוע את אחינו הנתונים בצרה ובשביה, בתפילה שאוזר ישראל בגבורה, ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה, ומאפילה לאורה, בזמן קרוב. ראוי הוא מעשה האבות להנחותנו ולהיות סימן לבנים, הלכה למעשה.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל