מראשית הופעתו של אבי האומה הישראלית על בימת ההיסטוריה, מסתמן היחס המורכב בין ישראל לעמים.
זו מורכבות שלא תיפתר עד קץ הימים. סיפור חייו של אברהם אבינו מכיל את המאפיינים היסודיים של המורכבות, על פי העקרון ש"מעשי אבות סימן לבנים".
כבר בראשית קריאתו של ה' לאברם "לך לך", טמונה המורכבות הזאת: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה". בני אברהם מתייחדים כגוי בפני עצמו, גדול ומבורך. ומייד בפסוק העוקב:"וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ידוע מראש שיהיו לאברהם ולגוי שייצא ממנו מברכים ויהיו מקללים, הגם שכל משפחות האדמה יתברכו בו.
מסעיו של אברהם ונסיונותיו בפרשתנו יכולים להיקרא כרצף של מפגשים מאתגרים עם נכרים, המסמנים את שעתיד להתרחש בין בניו לבין אומות העולם בכל הדורות.
ואלו הם כסדר הופעתם בפרשה: הירידה למצרים ולקיחת שרה לבית פרעה. הריב בין הרועים והפרידה מלוט. ההתערבות של אברהםבמלחמת המלכים, הצלת לוט, ברכת מלכיצדק מלך שלם והסירוב לקבל מתנות ממלך סדום. ברית בין הבתרים שבה הובטח לאברהםשזרעו יירש את הארץ וגם נגזרה בו גלות מצרים. הכנסת הגר לביתו על ידי שרה, עינויה ובריחתה, חזרתה והולדת ישמעאל. הבשורה על הולדת יצחק שבה ביקש אברהם על ישמעאל וה' הבטיחו שיהיה לגוי גדול. מילת אברהם וישמעאל וכל בני ביתו.
נפרט מעט:
הירידה הראשונה למצרים וגזירת הגלות בברית בין הבתרים הם היסוד לכל הגלויות כולם, עד היום הזה.
לקיחת שרה לבית פרעה היא היסוד לחרדה המתמדת לשלומם וחייהם של יהודים בין הגויים: "והרגו אותי ואותך יחיו". בסיטואציה דומה יסביר אברהם לאבימלך מלך פלשתים את שיקוליו: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ, יא). בכל הדורות נשפך דמם של יהודים על ידי גויים שאין להם יראת אלוהים. לפעמים גרועים מהם גויים שיש להם יראת אלוהים אחרים,אלילים וגילולים.
הריב בין הרועים והפרידה מלוט מסמנים את הפער המוסרי בין ישראל לעמים אחרים, פער שחייב את ישראל להיבדל מהם כדי לא ללמוד ממעשיהם ולא להיות שותפים לדרכם. יש שהפרידה היא גאוגרפית, על ידי מגורים במקומות נפרדים, עד כדי הסתגרות בגיטאות.
יש שהפרידה היא באורחות החיים, כמצוות התורה ותקנות חכמים על איסורי יינם, פיתם ובישוליהם של גויים. הצד האחר של מדיניות ה"הפרד נא מעלי" הוא שגם הגויים מבקשים להרחיק את היהודים, לנדותם ולהיבדל מהם. ניסיונות לפתור את המתח הזה על ידי השתלבות והתבוללות לא עלו יפה, בלשון המעטה. מימי יעקב ובניו בשכם, דרך תור הזהב בספרד שהסתיים באינקוויזיציה ובגירוש, האמנציפציה בגרמניה שהסתיימה בשואה, ועד מה שחווים היום בתדהמה סטודנטים יהודיים בקמפוסים "נאורים" של מיטב האוניברסיטאות הליברליות ברחבי תבל.
פרשת לוט היא דוגמה למערכות מורכבות אחרות של יחסי ריחוק וקירבה: אף על פי שלוט נפרד מאברהם ובחר להתיישב בסדום העיר החטאה, לא נמנע אברהם מלצאת למלחמה כדי להציל את לוט בן אחיו. מפרשת המלחמה הזאת נמצאנו למדים שהיו לאברהם אבינו גם בעלי ברית שהשתתפו איתו במלחמה ועמדו לצידו: "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:" (יד כב), "והם בעלי ברית אברם" (יד יג). מאז ועד היום, למרות הברכה-קללה של בלעם "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), אנחנו ממשיכים להיעזר בבני ברית מן הגויים, להחשב עם הגויים המתוקנים ולהתחשב בהם.
לבריתות האלה יש מחירים, אבל הן נחוצות ואף הכרחיות. לא רק מפני שאברהם אבינו לא יכול להילחם לבדו נגד כל העולם כולו, אלא מפני שהברכה הראשונית שקיבל והייעוד שלו הכילו, כאמור כבר בצו הלך-לך הראשוני, גם מערכת יחסים של ברכה הדדית עם משפחות האדמה.
בעקבות הצלחתו יצאו לקראתו ולכבודו שני מלכים: מלכיצדק מלך שלם ומלך סדום. בזאת החלה להתקיים ברכת ה': "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אברהם קיבל את ברכתו של מלכיצדק: "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:" (יד, יט-כ), אולם דחה את הצעתו של מלך סדום: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם:" (יד כב-כג). יש בין הגויים מלכי צדק, שאפשר לחיות איתם בשלום, לברך אותם ולהתברך מהם. אבל מטיפוסים סדומיים צריך להתרחק ככל האפשר. לא תמיד פשוט לזהות נכון את הסיווג. שהרי יש כאלה המתחזים להיות מלכי צדק ורק לאחר זמן נחשף שהם באמת מלכי סדום.
בברית בין הבתרים עוברת זירת ההתמודדות של אברהם אבינו אל תוך הבית פנימה. שרה מבקשת ממנו לקחת את הגר שפחתה ולהיבנות ממנה, כמנהג הימים ההם, כפי שתנהג בעתיד גם רחל, ובעקבותיה לאה. אולם מה שעלה יפה בימי יעקב, והוסיף לעם ישראל ארבעה שבטים: דן ונפתלי, גד ואשר, הניב פירות מרים מאד בימי אברהם ושרה.
הריונה של השפחה גרם לה לזלזל בשרה באופן ששרה לא יכלה לסבול עוד והיא קראה אל אברהם: "חמסי עליך... ישפוט ה' ביני ובינך". על מציאות כגון זו אמר החכם מכל אדם בספר משלי: "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת: תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ ... וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ:" (משלי ל, כא – כג). במהלך ההיסטוריה של עם ישראל היו הרבה "עבדים ושפחות" כאלה: אישים פרטיים, עמים ודתות, שצמחו בחסות עם ישראל ובברכתו, והפכו להיות לאויבינו המרים ביותר. ישמעאל האיש הפך לעם גדול, והחל מימי הביניים הוא מזוהה עם האיסלם והערבים. באותה תקופה, הפייטנים ובעלי האגדהבאירופה הרבו להשתמש בדימויים של עבד כי ימלוך ושפחה יורשת גבירתה ביחס לדת הגדולה האחרת שחיו בצילה ובאימתה: הנצרות.
נראה שכיום אפשר לומר דברים דומים על גלגוליה של המחשבה ההומניסטית, שצמחה בראשית העת החדשה ממקורות מקראיים ויהודיים מובהקים. הוגי דעות יהודיים נשאו את דגלה במשך שנים רבות, עד ימינו ממש, וכעת, גלגוליה הליברליים, המכונים "פרוגרסיביים", הפכו להיות נושאי הדגל של שנאת ישראל ברחבי העולם הנאור כביכול.
מהי המסקנה שאמורים להסיק אברהם אבינו, יצחק ויעקב בניו, ואבות הדורות וחכמיהם מאז ועד עתה?
אין אפשרות של ממש להיפרדות גמורה מן הגויים. עם ישראל נבחר כדי שכל משפחות האדמה יתברכו בו. אף על פי שיש בהם רבים שאנו מצפים שהקב"ה יקיים בהם את ההבטחה "מקללך אאור", יש אחרים שלגביהם אנו מייחלים שיתקיים בהם "ומברכיך ברוך". כנגד כל מלך סדום יש גם מלכי צדק. אחרי שאברהם נפרד מלוט הוא לא התיישב לבדו במדבר, הוא התיישב באלוני ממרא אשר בחברון, עם ממראהאמורי ואחיו אשכול וענר, וטיפח את בריתו איתם. למלחמה מול כדרלעומר והמלכים נדרש אברהם לגייס את בני הברית האלה שיצטרפו אליו. אף על פי שאברהם אבינו נפרד מלוט הוא יצא למלחמה כדי להצילו כששמע שנפל בשבי, והוא עתיד לעמוד להתפלל על סדום כשישמע את בשורת חורבנה הקרב, מכיוון שיש לו תודעת אחריות כלפי העולם כולו.
התורה מטילה עלינו למצוא את האיזונים הנכונים בין כריתת בריתות עם גויים לבין היבדלות מהם. בין שמירת מרחק וזהירות מפני אלו שאין יראת אלוהים בלבבם, לבין יחס של ברכה הדדית עם אלו מהם שקשורים לעולם של משפט וצדק. בין הכנסתם לביתנו וקיומם בארצנו בדרך של כבוד ושיתוף, כפי שנהג אברהם בהגר, לבין תקיפות, עד כדי עינוי וגירוש, כאשר אין הם מבינים את מקומם, כפי שנהגה שרה.
זו משימה מורכבת. מבחינה רעיונית נראים הדברים לעיתים כסותרים זה את זה. מבחינה רגשית, הלב מתקשה להכיל את השניות הזאת.מבחינה מעשית, קשה מאד לעתים לברר מהו היחס הנכון. יש זמנים שבהם המציאות עצמה הופכת בהירה וברורה.
ביום אחד התברר לנו לעיני העולם כולו מה טיבם של שכנינו מעזה, והיותם ראויים לכל הפחות למהפכת סדום ועמורה. בה בעת התברר שארצות הברית היא עבורנו כיום בבחינת בעלי ברית אברהם, ונשיאה הנוכחי הופיעבבחינת מלכיצדק. בין שני הקטבים הברורים הללו יש עולם שלם שבו אור וחושך משמשים בערבוביה, וקשה מאד להחליט היכן להעביר את קווי הגבול, בין הפרדה לשיתוף, בין קללה לברכה.
כמאז ומעולם עלינו להתפלל לה' בימים אלה – שיאיר עינינו לבחור בדרך הנכונה, גם ביחסי הפנים כאן בארץ, גם במדיניות החוץ מול העולם כולו.
ובה בעת נתפלל שתתקיים בנו מהרה ברכת ה' לאברהם בראשית דרכו: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג